מחברת: אורית נבו
בולמסטיף - ההיסטוריה של הגזע
מקורות הגזע
הבולמסטיף כגזע הינו גזע צעיר יחסית. את שמו אנו מכירים רק מסוף המאה ה- 19 וגם אז בנוסחים שונים, וכגזע הוא הוכר לראשונה בשנת 1924.
אולם מקורותיו של גזע זה הינם מהותיקים שמכירה ההיסטוריה הכלבנית.
בכדי ללמוד היסטוריה זו עלינו להתחיל בחיפוש אחר הגזעים "מסטיף" ו"בולדוג", אבותיו של גזע זה, שגם העניקו לו את שמו.
שני גזעים אלו הינם עתיקים ביותר ולהם היסטוריה כתובה החוזרת מאות שנים לאחור.
הרישומים הראשונים של כלבי מסטיף ובולדוג
באפריל 1880 התפרסם לראשונה הKENNEL GAZETTE, בתקופה זו הופיעו בו שמות הכלבים שהיו רשומים זה מכבר בקנל-קלאב.
בגיליון מספר 1, שהופיע באפריל 1880 נרשמו 12 מסטיפים ו- 11 בולדוגים.
בסקצית כלבי ההרבעה נרשמו 8 מסטיפים, מתוכם שישה צהבהבים, אחד מנומר כהה ואחד אדום עשיר, משקלם נע בין 140-180 פאונד 55 (63-81 ק"ג).
עוד הופיע באותו הגיליון רישומם של שני בולדוגים, בצבעים חום ומנומר ובמשקל של 48-55 פאונד (21-25 ק"ג).
במסטיפים שנרשמו ביתרת החודשים של שנת 1880 המשקל נותר זהה, אולם למגוון הצבעים נוספו STONE (אבן), FAWN (חום בהיר) וחום מלוכלך. ב- 1881 נוספו עוד 3 צבעים: FALLOW (חום שדה) עם מסכה שחורה רחבה, חום בהיר (פאון) עם נקודות שחורות וחום עם זרבובית בהירה.
באותה שנה (1881) הוריאציות בצבעים ובמשקל של הבולדוגים הרשומים התרבו. משקלם של הבולדוגים שנרשמו נע מ- 23 פאונד ועד ל- 100 פאונד. כמו כן נרשמו 2 בולדוגים לבנים.
עדויות להכלאות בין מסטיף ובולדוג
המגוון הרחב הזה גרם למגדלים שונים לטעון כי נערכות הכלאות בין הגזעים.
BEWICK חרש העץ המפורסם (1753-1828) כותב כי "המסטיף, בצורתו הטהורה והבלתי מעורבת, נראה רק לעיתים רחוקות. מרבית הכלבים הנושאים שם זה נראים כנושאים דם של בולדוג, מסטיף דני ובנדוג".
BUFFON, חוקר הטבע ומסווג המינים המפורסם, כותב ב- 1755 כי "הבולדוג מייצר, יחד עם המסטיף, כלב שניתן לכנותו "הבולדוג החזק", שהינו גדול בהרבה מבולדוג נורמלי, אולם דומה יותר לבולדוג מאשר למסטיף".
מכתב שנכתב בינואר 1882 לקנל גזט מתלונן המזכיר לשעבר של מועדון הבולדוג כי "בהרבה מאוד בולדוגים יש הוכחה ברורה כי נערכו הכלאות עם מסטיף בכדי לקבל גודל, או עם כלב פאג בכדי לקבל גוף ומסכה שחורה טובה. אני ואחרים, אשר מגדלים בולדוגים במשך כחצי מאה, בדעה כי צריך לנקוט בזהירות רבה לפני שמעניקים זכייה כלשהי לכלב המכונה בולדוג והוא בעל צבע חום, חום בהיר או חום מנומר, מפני שאלו אינם צבעים של בולדוג טהור, שהוא לבן או מנומר או לבן ומנומר".
מן הצד השני ב- 1885 מבקר לוטנט-קולונל גריינר, שופט של כלבי מסטיף, כלבי מסטיף שהוא מוצא בהם סימנים של השפעת הבולדוג "אני מאמין כי הכלאה עם בולדוג הוכיחה עצמה יעילה לשיפור הגזע, באותו אופן בו שיפרה את הגריהאונד, אולם יש לגדל-החוצה את ההכלאה באופן מספק וזאת בכדי להותיר את כל מאפייני המסטיף בלתי פגועים ואילו למעשה עושים בדיוק את ההפך".
הקשר הצרפתי
מעבר למסטיף ולבולדוג יש צורך להזכיר גזע נוסף – דוג דה בורדו. יש לדעת כי בסוף המאה ה- 19 ניתן היה למצוא גם כלבי דוג דה בורדו באנגליה, זאת חרף החשדנות ההדדית שאפיינה את יחסי שני העמים.
ב- 1896 מחווה W. R. H. TEMPLE את דעתו על "כלבים זרים" שהוצגו בתערוכה "אינני מתיימר להיות שופט של דוג דה בורדו, וכפי שכבר אמרתי בעבר, אם אנגלי רוצה כלב לגמרי אכזרי, בריון מסוכן, הוא יכול למצוא לעצמו בארצו שלו את הבול-מסטיף, מבלי שיצטרך לחצות את התעלה למצוא אחד שכזה".
אנו מוצאים שתי סברות העוסקות בקשר אפשרי בין הגזעים:
א. כי דמם של כלבי מסטיף אנגלי הוכנס לכמה מקווי הגידול של הדוג דה בורדו בצרפת ומשם חזרו גם לאנגליה.
ב. כי הבול-מסטיף הוכלא עם הדוג דה בורדו.
כאשר R. G. MANN סוקר את גזע הבול-מסטיף בסוף שנת 1897 הוא כותב "אין כל ספק כי לפני 10 או 15 שנה השתמשו חובבים צרפתים במסטיף האנגלי בכדי להוסיף למבנה כלביהם... דוגה (דוג דה בורדו) אחד שכמעט ללא ספק נושא עירוב זה בדמו, הוצג באנגליה, מיד לאחר שהגזע הגיע לראשונה לאנגליה, ומספר נוספים הופיעו מאז. דבר זה נותן צבע לתיאוריית הבול-מסטיף (התיאוריה לפיה הבול-מסטיף הוכלא עם הדוג דה בורדו)".
כלבו של שומר היער
הצייד הבלתי חוקי (POACHING ) הינה עברה שימיה כימי האצולה הבריטית. פירוש המונח הינו השגת גבול וגם צייד בלתי חוקי של חיות בר בתוך שטחי אחוזה על ידי מי שאינו בעליה.
אנגליה היתה ארץ של מעמדות, כאשר האצילים ואח"כ תעשיינים בעלי הון, טיפחו אחוזות ולצידן שטחי צייד ובהם שפע של חיות בר. את האחוזות תחזקו אנשי משק בית מקומיים, ששכרם היה מועט. בכדי לשרוד נאלצו הכפריים להיעזר בצייד בלתי חוקי, עליו נענשו בחומרה בפגעם בקניינם החוקי של בני המעמדות העליונים.
הצייד הבלתי חוקי נעשה בדרך כלל בליל. משיג הגבול היה מלווה בדר"כ בכלב. כלבם של גנבי הצייד נקרא LURCHER והוא היה עירוב בין כלב רועים וכלב רוח. כלב זה התלווה לבעליו והניס את הצייד (ארנבות, פסיונים) אל הצייד. בנוסף היה הלורצר מאומן לתקוף לפי פקודה.
החוקים התייחסו בחומרה רבה לצייד הבלתי חוקי. ויליאם הכובש (שחי במאה ה- 11) הוא שקבע את חוק עונש המוות על צייד בלתי חוקי. הטלת מום, הלקאה וגירוש לשבע שנים לאוסטרליה היו עונשים מקובלים בתקופות מאוחרות יותר.
תפקידם של שומרי היער היה לטפח את חיות הבר בשטחי הצייד של האחוזה, ולהגן עליהן מפני אויבים על שתיים ועל ארבע.
משיגי הגבול היו נואשים, ולא היה להם הרבה מה להפסיד. העונש על עצם הצייד הבלתי חוקי לא היה שונה בהרבה מהעונש על פגיעה בשומר היער. לפיכך היה שומר הלילה נתון בסכנה אמיתית ונדרש לו כלב הגנה בעל גודל, אומץ לב ונחישות; כלב שיכול לתפקד בלילה, בעל יכולת תנועה טובה ומהירות על פני מרחק קצר, חוש ריח טוב והתנהגות שקטה. תפקידו של הכלב היה להשיג ולהצמית את הגנב, עד לבוא השומר. כלב שכזה הפך פופולארי מאוד באחוזות רבות.
המסטיף נחשב ככלב שמירה נהדר, אולם גודלו הרב הפך אותו לאיטי משהו. העירוב הפופולארי עם הבולדוג העניק לבן התערובת את נחישותו של הבולדוג אך פגע במהירותו. לפיכך סביר להניח כי השומרים הוסיפו גם מעט דם של כלבים זריזים יותר כמו בלדהאונד ודני ענק. התוצאה היתה כלב בעל עוצמה וכושר הרתעה של מסטיף, אומץ של בולדוג וזריזות רבה יותר.
תאור של כלב שכזה ניתן כבר במאה ה- 17 ע"י CONRADE HERSBATCH. הכותב אומנם מכנה את הכלב "מסטיף" אך חוקרים לאורך כל הדורות מאמינים כי הוא דיבר על הבול-מסטיף: "ראשית ה MASTIE ששומר על הבית. למטרה זו עליך להשיג אחד כזה, בעל גוף אימתני, בעל קול חזק, שבאמצעות נביחתו ומראהו יגלה את הגנב ויבריחו כאחד. אם כי די בקולו בלבד. מבנהו לא צריך להיות לא ארוך ולא קצר, ראשו גדול, עיניו חדות ומפחידות חומות או אפורות, שפתיו שחורות, לא מורמות למעלה ולא תלויות יותר מדי מטה; פיו שחור ורחב, לסתותיו רחבות ויוצאות החוצה בכל צד של הניבים, הנראים נוטים החוצה יותר מאשר שיניו האחרות; שיניו העליונות אינן בולטות יותר מדי החוצה, חדות ומוחבאות ע"י השפתיים. פניו כשל אריה, חזהו גדול ומדובלל. כתפיו רחבות, רגליו גדולות, זנבו קצר, כפותיו גדולות מאוד, אסור שיהיה עדין מדי או אכזר, כך שלא יוותר לגנב אך גם לא יפגע בידידיו. מאוד ערני, לא משוטט בחוצות, אינו נובח ללא סיבה".
במהדורה השניה של "THE DOGS OF THE BRITISH ISLES" שנערכה ב- 1872 מוזכר "כלב הלילה של שומר היערות" (GAMEKEEPERS' NIGHT DOG). רבים מאמינים כי הכלב המתואר כאן הינו המקור לבולמסטיף. מצוין כי כלבים אלו, מטיפוס מסטיף או מסטיף מעורב בבלדהאונד, הינם הכלבים ששומרי היער מעדיפים. "יש להם את העדפותהם שלהם והם יודעים היכן להשיג כלבים צעירים מבטיחים אלה מאלה, תמורת סכום כסף קטן. היות ולכלבים אלה אין ביקוש גדול רק לעיתים רחוקות שומר המגדל יותר מצמד של גורים מההמלטה, ולכן אלו יהיו הגורים החסונים והגדולים ביותר. עוצמה וצירוף שמח של אכזריות עם אינטליגנציה הינם הדרישה המרכזית מכלב הלילה".
כפי שניתן ללמוד גם מציטוט זה, הדרישה המרכזית מכלב זה היתה בהקשר לאופיו. הכלב נדרש לאופי יציב, שכן הוא חי עם משפחתו וילדיו של שומר הלילה. בנוסף אסור היה לכלב להסגיר את בעליו בעת מארב, ע"י גרגור או תקיפה טרם שנצטווה לכך. הכלב צריך להיות זריז, מהיר ועדיין גדול וחזק דיו בכדי לגבור על הלורצר וללכוד ולרתק לקרקע את משיג הגבול. יחד עם זאת חשוב היה שהכלב לא יתקוף כל אחד, שכן בתוך שטחי האחוזות היו מעברים (FOOTPATH) ציבוריים ששימשו למעבר הלכי רגל מכפר אחד למשנהו, מעבר זה היה מוגן ע"י החוק.
הפעם הראשונה בה הוגדרו כיתות שיפוט עבור "כלב הלילה של שומר היערות" היה בשנת 1900. בתערוכת שומרי היער (GAMEKEEPER'S SHOW) שנערכה באקווריום המלכותי ככל הידוע נרשמו בקטגוריה זו רק 2 כלבים.
THORNEYWOOD TERROR
THORNEYWOOD TERROR נחשב כ"כלב הלילה" המפורסם ביותר. הוא היה כלב קטן ומנומר. בעליו, מר W. BURTON מנוטינגהאם, גידל בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה "כלבי לילה", בעיקר בעלי דם של מסטיף ובולדוג, והרבה להופיע עמם בירידים ובאירועים בהם ניתן היה להפגין את יכולות השמירה של הכלבים. "טרור" הצטיין באירועים אלו, הוא הופיע כשפיו חסום בזמם והתמודד מול כלבים אחרים תמורת פרס כספי. טרור סבב ברחבי בריטניה בכלוב מתכת ונערכו הימורים בשאלה מי יוכל להימלט מהכלב ששוחרר בכלובו כשפיו חסום. כפי שידוע מעולם לא הצליח איש לזכות בהימור זה. במשקל של כ- 40 ק"ג בלבד נחשב טרור ככלי נשק קטלני.
שם הגזע והרישומים הראשונים
שם הגזעלמרבה המבוכה הבולמסטיפים הראשונים נרשמו בספר הגידול הבריטי תחת הכותרת "כלבים זרים" (FORIGN DOGS).
הבולמסטיף הראשון שנרשם בספר הגידול היה זכר בשם NELSON יליד 1879. ב- 1881 נרשם נלסון בספר הגידול תחת ההגדרה Bull Mastiff בקטגוריה "כלבים זרים".
רק שנתיים מאוחר יותר, ב- 1883 התווסף אליו BRUTUS, זכר שהוגדר כ- bull-mastiff.
כפי שניתן לראות שם הגזע אוית באופן שונה מזה המוכר כיום ( (BULLMASTIFF ולא היתה אחידות.
אני מאמינה כי השינוי באיות השם אינו מקרי, אלא הוא מבטא את השינויים שעברו על הגזע בשנתיים אלו, הוספת המקף, וויתור על האות הראשית בראש כל מילה מסמלים לדעתי את המעבר לקראת איחוד שני חלקי השם לשם גזע אחד – למעשה מסמל הדבר את המעבר מהכלאה בין שני גזעים לגזע מבוסס ומוכר בפני עצמו.
ברישומי הקנל-קלאב הבריטי צויין שם הגזע ע"י 2 מילים ממוקפות עד לאוגוסט 1927. מאז ועד מרץ 1939 נרשם שם הגזע בשתי מילים בלתי ממוקפות, כאשר כל אחת מהמילים מתחילה באות ראשית. באפריל 1939 נרשם הבולמסטיף לראשונה בצורה בה שמו מוכר כיום.
בין השנים 1901-1920 נרשמו 22 כלבי בול מסטיף תחת קטגוריית הגזעים המעורבים. עם זאת עדיין היה הגזע רחוק מאחידות. מוזלי כותב בסביבות שנת 1900 כי "כרגע הטיפוס עדיין מגוון למדי ונדמה כי הוא עוקב אחר האופנה במחוזות שונים. בדרום השתמשו יתר על המידה במסטיף בכדי לקבל גודל; בצפון דמו של הבול-דוג דומיננטי; בעוד שבאזור נוטינגהם ודרבי היה שימוש נרחב בדני ענק וכלבים רבים מאזור זה מראים את התערובת הבלתי רצויה".
בתי הגידול הראשונים
OSMASTON
מר BIGGS מאוסמסטון קורט שליד דרבי החל את גידולו בשנת 1908. היו בבעלותו כלבים שנחשבו לטובים במיוחד. הרוזן הולנדר, שנחשב כבר סמכה בגזעי הבול, כתב ב THE KENNEL בשנת 1911 תחת הכותרת "גזע כלבים בריטי בלתי מוכר": "הציבור ממעט להכיר את מעלותיו של הבול-מסטיף ועוד פחות מכך את העובדה שהוא קיים כבר פרק זמן ארוך. חסר תכלית להתייחס לכלב זה מנקודת מבט סנטימנטלית. אני מתייחס אליו ביודעי שגזע זה הוא האמיץ ביותר, השומר והמגן המושלם ביותר בעולם" והוא מספר על מר ביגס "בבעלותו מספר פרטים מצוינים והוא מאוד מתעניין ונלהב. ביותר ממקרה אחד הוא חב את חייו לכלביו. אוסמסטון דייזי ואוסמסטון גריפ תפסו בעצמם יותר ציידים בלתי חוקיים מכל כלב אחר" והוא ממשיך וכותב "אינני יודע מהיכן קיבלו את המהירות שלהם ואת אפיהם המצוינים היות ולא הבולדוג ולא המסטיף אינם כלבים מהירים מאוד או בעלי חוש ריח מופלא. אישית אני חושב שהיו זמנים בהם קו של בלדהאונדים הוכנס לגידול וכי השתמשו בקו המיושן של הבולדוגים ולא בזה המודרני".
BARROWCLIFFE ובתי הגידול STAPLEFORD ו- PARKVALE
מר BARROWCLIFFE גידל מסטיפים ובול מסטיפים כאחד והיה אחד השופטים הראשונים שהוסמכו להעניק מועמדות לאליפות לכלבי בול מסטיף. בארוקליף החל לגדל במהלך מלחמת העולם הראשונה והמשיך להיות פעיל בגזע עד יום מותו. את כלבי המסטיף שלו גידל תחת שם בית הגידול STAPLEFORD, אולם לא רשם אותם בספר הגידול. את כלבי הבול מסטיף שלו רשם בתחילה תחת STAPLEFORD ובשנותיו המאוחרות תחת שם בית הגידול PARKVALE.
כלבו STAPLEFORD AGRIPPA, כלב מנומר, הינו אביהם של הבולמסטיף CH. ROGER OF THE FENNS מצד אחד, ושל המסטיף CH. BILL OF HAVENGORE מאידך. כל אחד מהם כלב רב השפעה על התפתחות גזעו.
ממלחמת העולם הראשונה ועד ההכרה בגזע
מלחמת העולם הראשונה
בתחילת המאה ה- 20 היה הגזע פופולארי מאוד באזורים הכפריים וניתן היה למצוא אותו בסביבת אחוזות רבות. אולם בעקבות מלחמת העולם הראשונה הגיעה תקופה של שפל כלכלי שנמשכה עד לסוף שנות השלושים של המאה ה-20, ואשר הביאה גם לשינוי במבנה החברתי. עם השתנות המבנה החברתי החלו להעלם גם האחוזות ואזורי הצייד שלהן. תפקידו של כלב הלילה של שומר הצייד החל להעלם.
בעוד שבמידלנדס ובאזור BLACK COUNTRY שתמיד נחשבו האזורים של כלבי הבול, המשיכו לגדל במידה רבה את הטיפוס של כלבו של שומר הלילה, הרי שבאזור לונדון העדיפו טיפוס מעט קל וזריז יותר.
על מגוון הטיפוסים שהיה רווח באותה התקופה ניתן ללמוד מהמודעה הבאה שהתפרסמה בגיליון חג המולד 1919 של OUR DOGS: "דרושה - נקבת בול מסטיף צעירה. מיידית; חייבת להיות בול מסטיפית אמיתית, ללא שמץ של דני; מקוים של THORNEYWOOD TERROR או של OSMASTON; צבע מנומר כהה מועדף אך אין התנגדות גם לחום כהה אם מגיע מקוים של מנומר; מסכה שחורה נדרשת; במשקל של לפחות 75 ליברות וחייבת לעמוד במבחן". במדור הדרושים הופיעה גם המודעה הבאה: "דרוש: בול מסטיף או בלדהאונד או תערובת בול מסטיף-בלדהאונד; MOSELEY, FARCROFT, BURSLEM".
"על התפר" בין מסטיף ובולמסטיף
בתקופה זו בלטו מספר כלבים וקווי גידול אשר הטביעו את חותמם בו זמנית על התפתחות שני הגזעים בולמסטיף ומסטיף:
POOR JOE
כלב ששיחק תפקיד חשוב בהתפתחותו של הגזע, והוא מופיע בתעודות של בולמסטיפים רבים. המעקב אחר השושלת שלו ממחיש עד כמה היו כללי הרישום גמישים באותם ימים וכיצד הגבול בין "מסטיף" ל"בול מסטיף" היה מטושטש, עד כדי כך שאותו הכלב עצמו יכול היה להיחשב פעם כמסטיף ופעם כבול מסטיף.
פור ג'ו נרשם בספר הגידול באפריל 1920 כמסטיף, יליד 1916. בשנת 1921, נרשם בספר הגידול, תחת קטגוריית "גידול מעורב" (בול מסטיף), כלב בול מסטיף זכר "לתצוגה" SIR ROGER, יליד 1920, בן ל- POOR JOE שברישום זה מופיע כ- בול מסטיף. באוגוסט אותה שנה, תחת קטגוריה מסטיף "לתצוגה" נרשם אחיו של סיר רוג'ר, זכר בשם פור ג'רי. וכך אנו רואים שבעוד שפור ג'ו עצמו היה רשום כמסטיף, הרי שברישום של אחד מבניו הוא מופיע כבול מסטיף. כאשר הורבע פור ג'ו עם כלבה שצוינה כבול מסטיף בלתי רשומה, אחד האחים נרשם בכבול מסטיף לתצוגה ואילו אחיו לאותה המלטה עצמה נרשם כמסטיף לתצוגה.
KING BALDUR
זוג מפורסם נוסף של כלבים המרבים להופיע הן בתעודות של מסטיף והן בתעודות של בולמסטיפים, הינם קינג בלדור ופנקהול ליידי.
KING BALDUR יליד 1917, נרשם ב- 1918 כמסטיף. הוריו יאנג ג'ון בול ויאנג מרי בול, ילידי 1914, היו אחים להמלטה והיו גם אחיו המלאים של פור ג'ו. יאנג בול מרי היתה אלופה, תמונה שלה מראה כלבת מסטיף אנגלי שהיתה עומדת בכבוד בכל זירת גזע בת ימינו. קינג בלדאר, המסטיף, הפך גם הוא לאלוף.
PENKHULL LADY היתה ככל הנראה כלבה מעורבת שנשאה אחוז ניכר של מסטיף בדמה. הזיווג בין שני כלבים אלה הוביל לצאצאים שנרשמו ככלבי "מסטיף" ונמצאים עד היום באילנות היוחסין של מסטיפים רבים. יחד עם זאת השפיע זוג המסטיפים האלו רבות גם על גזע הבולמסטיף וזאת בעיקר באמצעות הזכר BALDUR'S BEST,יליד 1922 אשר שימש רבות בבית הגידול החשוב לבולמסטיפים פרקרופט.
MOSELEYו- FARCROFT
אחד השמות החשובים ביותר, אם לא החשוב ביותר, בהתפתחות הגזע בין 2 מלחמות העולם הינו זה של S. E. MOSELEY. הוא היה איש-סטפורדשייר, שמרבית חייו חי ב- BURSLEM. הוא גידל קוקר ספניאל ורועה גרמני והחזיק גם בלדהאונדים ומסטיפים. כאשר הבין כי הבולמסטיף קרוב להיות מוכר כגזע בפני עצמו הוא נקט מספר צעדים שהפכו אותו לגורם מרכזי בגזע. היות וגידל גם גזעים אחרים הוא שמר בבעלותו מספר נקבות בתנאי גידול, שחיו אצל אחרים, ואילו בבית הגידול שלו החזיק מספר זכרים, שהיו מפורסמים היטב בזמנם. במקרים רבים נשלחו כלבות בכלובי מסע ברכבת על מנת להיות מורבעות עם כלבי פרקרופט. מוזלי דרש שהכלבות תשלחנה עם תעודות היוחסין שלהן, על מנת להתאים להן את הזכר הנאות, והוא אף עודד את החברות במועדון הגזע בכך שזיכה בהנחה של חצי גיני בדמי ההרבעה את חברי המועדון.
בכתבה שהתפרסמה עליו בשנת 1925 מצוין כי הוא מגדל ומאמן "כלבי זאב אלזסיים", בול-מסטיפים וכלבי בלדהאונד-מסטיף. יש בבעלותו 15 כלבות גידול מגזע בול-מסטיף ושלושה זכרים מרביעים וכ- 100 גורים שנולדים בבית גידול זה מדי שנה אינם מספקים את הדרישה לגזע. מוזלי מתואר בכתבה כמגדל הותיק והגדול ביותר של הגזע, אשר בשנה האחרונה ייצא כלבים לאפריקה, אמריקה, קנדה, צרפת, הולנד, בלגיה, מצריים ולפדרציה המלאווית. לא יהיה זה מוגזם להגיד שכל בולמסטיף שחי כיום נושא בשושלת היוחסין שלו לפחות פרקרופט אחד.
הוא הקפיד לגדל רק עם צאצאי מסטיפים או בולדוגים בכדי להימנע מדם של סן ברנרד או דני ענק, שהוכנסו לגזע. הנוסחה שלו, שיצרה את קו הגידול המפורסם, ושאותה רבים חיקו, היתה 60% מסטיף ו- 40% בולדוג.
מוזלי תיאר את כלביו כ"נאמנים וחסרי פחד אך לא מרושעים" ואמרה זו התנוססה בראש נייר המכתבים שלו. כמו כן הרבה לתאר את כלביו כ"גדולים דיים להיות בעלי עוצמה אולם לא גדולים מכדי להיות אקטיביים".
מוזלי, ובעקבותיו המועדון עודדו זכרים בגובה של 68 עד 71 ס"מ ומשקל 41 עד 50 ק"ג ונקבות בגובה 63 עד 68 ס"מ ומשקל של 36 עד 41 ק"ג. הוא מונה כמה תווי היכר מרכזיים לגזע: "הבול-מסטיף צריך להיות בצבע חום או מנומר, מעט לבן מותר, אינדיקציה לקו הבולדוג שבו. משקלו צריך להיות בין 90 ל- 110 ליברות (40-50 ק"ג), גובהו 27-28 אינטשים (68-71 ס"מ), נקבה יכולה להיות 10 ליברות קלה יותר ואינטש אחד נמוכה יותר. אני מעדיף כלב שיש לו 25-26 אינטש של איכות, על פני גובה של 30 אינטש וטיפוס של דני ענק. בול-מסטיף צריך להיות כלב פעיל, חופשי מקרסולי-פרה ומכפות פרושות, צירוף מושלם של 60% מסטיף ו- 40% בולדוג. רק מעטים מקדישים מאמצים לגדל כלב כזה שאני מתאר".
בשנת 1925 גידל מוזלי את FARCROFT SILVO, נקבה בצבע ברינדל, שהפכה לבולמסטיף הראשון שזכה בתואר אליפות. סילבו זכתה ב- 14 CC בקרירת התערוכות שלה ונפטרה בשנת 1933.
מעבר להשפעתו הגידולית אין ספק כי מוזלי הוא האדם שהוציא את הבולמסטיף מדמדומי הלילה של "כלב הלילה של שומר היער" אל האור של זירת התערוכות וההכרה הציבורית. הוא היה מודע היטב לחשיבות הפרסום. בסוף שנות ה- 20 הוא פרסם מספר ספרונים בהם פרסם את כלבי ההרבעה שלו. בספרונים אלו היו תמונות ואילנות יוחסין של הכלבים.
למוזלי תפקיד חשוב גם בכל הקשור בהתפתחותו של מועדון הגזע ובכך יש לעמעם במשהו את הטענה כי הוא עשה רק למען האדרת שמו שלו. מוזלי עמד בראש THE NATIONAL BULLMASTIFF POLICE DOG CLUB במסגרתו עודדו את בעלי כלבי הבולמסטיף להציג את כלביהם בתצוגות. המועדון אף הפיק מדלית ברונזה בצורת ראש של בולמסטיף. מעניין לציין כי ראש זה שונה מראש הבולמסטיף המועדף כיום. ככל הנראה מדובר בראשו של פרקרופט פידליטי.
ככל גורם בעל השפעה רבה כך גם מוזלי זוכה לביקורת רבה. רבים מחוקרי ומפרסמי הגזע כיום ובראשם דגלאס אוליף ולין פרת המרבים לנפץ את המיתוס של מוזלי. החל ממוצאם המפוקפק של חלק מהכלבים בהם השתמש ועד למספר האמיתי של כלבים אותם גידל או ייצא.
בשנת 1937 הלך מוזלי לעולמו.
FARCROFT FIDELITY אחד הכלבים המפורסמים ביותר של מוזלי, אם כי בהחלט לא היחיד, היה פרקרופט פידליטי, שנרשם ביולי 1922 כבול מסטיף. בין היתר מופיע פידליטי בספרי ההיסטוריה של הגזע בהיותו הבולמסטיף הראשון שזכה בפרס ראשון בתערוכה (בקרפטס).
אמו של פידליטי FARCROFT FAITHFUL אחת מכלבותיו של מוזלי שהוחזקה בתנאי גידול, קשורה לסיפור מרגש במיוחד, המעידה על התכונות האופייניות כל כך לאבותיו של גזע זה, שדמם זרם בעורקיה. פיית'פול כשמה כן היתה עד יומה האחרון, כאשר מצאה את מותה לצידו של בעליה, בקרב עם ציידים בלתי חוקיים באדמות הביצה של יורקשייר. בעליה של פיית'פול כותב למוזלי אחרי האירוע ומבקש גור מאותו קו דם. הוא מספר "הילדים רצו להביא אותה הביתה, כך שנשאתי אותה לאורך כשלושה קילומטר של אדמות ביצה וקברנו אותה במקום בו נוכל לראות את קברה של החברה הטובה ביותר שהיתה יכולה להיות לילד או לגבר, נאמנה עד מוות".
אם נשוב אל בנה, פידליטי, הרי שמתמונותיו שנותרו בידינו ניתן לראות כלב בצבע חום בהיר, הדומה יותר למסטיף בן ימינו. פידליטי היה שונה מבולמסטיפים בני ימינו. בגיל בוגר הוא היה בגובה של 28 אינצ'ים (71 ס"מ), שקל 52 ק"ג, היקף חזהו היה כ- 102 ס"מ, היקף צווארו וראשו כ- 66 ס"מ, היקף הזרבובית כ- 40 ס"מ והיקף הזרוע הקדמית כ- 28 ס"מ. הוא תואר כ"אקטיבי כטרייר".
בין שתי מלחמות עולם
באוקטובר 1924 החליטה הועדה הכללית של הקנל קלאב הבריטי להכיר בכל גזע שרשם 80 כלבים לפחות במשך 4 שנים ובתנאי שלפחות 3 שנים חלפו מאז רישום הכלב הראשון. הגזעים שיוכרו יהיו זכאים ל- CC בתערוכות. בקנל גאזט של דצמבר 1924 הופיעה ההודעה על החלטה זו וכן בהתייחסות לבול-מסטיף תפתח קטגוריה מיוחדת לגזע תחת "וריאטי" . יש להבחין בין בול-מסטיף (טהור) לבין בול-מסטיף (מעורב) כאשר הראשון הינו כלב ששני הוריו ועוד שלושה דורות הינם בול-מסטיפים, ללא הכלאה עם מסטיף או בולדוג.
עד שנת 1925 לא היה עניין רב בבולמסטיף ככלב תערוכות ועיקר העניין בו היה ככלב עבודה. בשנת 1925 נרשמו 68 בול-מסטיפים (22 ע"י מוזלי ו- 46 ע"י מגדלים שונים).
באוקטובר 1927 נכלל סוף סוף הבול-מסטיף (מגידול טהור) ב: REGISTER OF BREEDS. במעמד זה נרשמו 16 כלבים, כאשר רישומו של אחד מהם נפסל אח"כ.
המועדונים הראשונים
עם ההכרה בגזע הוקם ב- 23.6.1925 מועדון הגזע הראשון. היה זה THE MIDLAND BULL-MASTIFF CLUB. מועדון זה שירטט גם את תקן הגזע הראשון .
ב- 4.1.1926 יוסד מועדון גזע שני THE NATIONAL BULLMASTIFF POLICE DOG CLUB שמאחוריו עמד מוזלי.
ב- 1931 נוסד THE BRITISH BULLMASTIFF LEAGUE ועם השנים הפך למועדון מוביל.
ב- 1934 נוסד ה BULLMASTIFF ASSOCIATION וב- 1935 ה- SOUTHERN BULLMASTIFF SOCIETY AND TRAINING CLUB.
למועדונים אלו נוספו אחרי המלחמה גם ה- WELSH AND WEST OF ENGLAND BULLMASTIFF SOCIETY ו- THE BULLMASTIFF SOCIETY OF SCOTLAND
היציאה מגבולות אנגליה
אל מחוץ לגבולות אנגליה החל הבולמסטיף יוצא כגזע בשנת 1930: אז יוצאו הכלבים הרשומים הראשונים FARCROFT EXPORT וחודש אחר כך FARCROFT FIDGET. שניהם נשלחו לארה"ב. עד שנת 1945 כל הרישומים של ספר הגידול הבריטי בדבר יצוא היו לארה"ב (אם כי יש עדויות על יצוא של כלבים לארצות רבות נוספות, יתכן שהיה ללא תעודות של הקנל-קלאב). בינואר 1945 יוצא כלב לקנדה.
האלופים הראשוניםהאלופה הראשונה בגזע היתה כאמור CH. FARCROFT SILVO נקבה מנומרת מגידולו של מוזלי, ילידת 1925.
האלוף הזכר הראשון בגזע היה TIGER PRINCE שזכה בתואר בשנת 1928. היה זה זכר בצבע חום-אדום, שנרשם בשנת 1925.
בתקופה שבין מלחמות העולם, עם העלייה בפופולאריות של הגזע החלו להירשם גם בתי גידול:
OF THE FENNS
בית גידולו של J. E. V. TONEY החל לרשום בשנת 1930. אחד מאבות בית הגידול הינו ROGER OF THE FENNS שנולד בשנת 1927 אצל מגדל אחר ונקנה ע"י טוני. אם סבתו היתה כלבת מסטיף. גם מצד אביו ניתן למצוא בקו הדם של רוג'ר כלבי מסטיף כאשר סבתו של אביו היתה פנקהול ליידי. רוג'ר הפך לאלוף ולאחד משני הכלבים היחידים שהיו אבות ל- 10 בולמסטיפים אלופי אנגליה. רוג'ר נפטר בשנת 1937. יש הטוענים שלא קיים כיום בולמסטיף שאינו נושא את רוג'ר באילן היוחסין שלו.
BULMAS
בית גידולו המפורסם והחשוב של LEEKE CYRIL, מי שתרם רבות ליצירת הבולמסטיף המודרני. הראש היה עיקר גאוותו של ליקי והוא נחשב כמי שתרם יותר מכל לטיפוס הראש המודרני של הגזע. ליקי פירסם את בית גידולו תחת הסיסמא Always A-Head with Bulmas" ".
מר ליקי תרם לגזע מרבית חייו. הוא שירת במלחמת העולם הראשונה כטייס צעיר ועם תומה שב לחוותו שב- WORCESTERSHIRE וגילה ששוב לא ניתן להתפרנס מחקלאות. המיתוס מספר כיצד באחד הימים, מספר שנים אחרי ששב לאנגליה וטרם מצא את עצמו, ישב ליקי הצעיר לאכול במקום ציבורי ושמע נביחה עמוקה. נביחה זו נגעה בליבו והוא ביקש מבעל המקום לראות את הכלב. היה זה כמובן בולמסטיף, כלב מגידולו של מוזלי. על המקום החליט ליקי כי הוא חייב להשיג לעצמו כלב כזה. ואכן בית גידולו התבסס בעיקר על כלבי FARCROFT. כאשר הבולמסטיף הראשון שלו היתה כלבה אותה רכש ממוזלי בשנת 1924 FARCROFT STAUNCH אותה רשם כ- COUNTESS SYLVIA. כלבה זו לא הוכיחה את עצמה במיוחד והוא רכש כלבה נוספת שילה אוף בולמס, אשר נולדה ב- 1929. SHEILA, בבעלות ליקי וגב' HILL, הפכה לנקבה המייסדת של בולמס. בשלב זה החליט לבסס בית גידול וצירף אליו את הגב' היל. אחד מכלביו המפורסמים באותה תקופה היה CH. BEPPO OF BULMAS אשר זכה ל- 22 CC בחייו.לבפו היתה חשיבות רבה ככלב הרבעה והוא טרם רבות למהלך שינוי הראש אשר הוביל ליקי. לטענתו של אוליף כלב זה מהווה את הגשר בין הגידול שלפני והגידול שאחרי מלחמת העולם.
לאחר מלחמת העולם התפתח בית הגידול בולמס הן מספרית והן מבחינת הטיפוס. אחת ממעלותיו היתה הטיפוסיות האחידה שאפיינה את בית הגידול בתקופה בה עדיין סבל הגזע מריבוי טיפוסים. בשנים אלה היתה אחראית על בית הגידול הגב' MARY BARKER ואחד הכלבים המובילים היה CH. BRANCH OF BULMAS שחי מיד לאחר מלחמת העולם ולזכותו נזקפים אלופים בבריטניה ומחוצה לה. שמו מופיע בתעודות של כלבים רבים. יכולת ההצגה המרשימה של מר ליקי, אשר הפכה את כלביו לבלתי מנוצחים, היתה מן המפורסמות.
האלופה האחרונה מבית גידול זה היתה CH. BEAUTY OF BULMAS שזכתה בCC בקראפטס 1957. בשנה זו עקר בית הגידול מאנגליה לארה"ב, לשם הוזמן ליקי ע"י מר LEE TWITTY שהחזיק מספר כלבי בולמס. ב- 1960 חזרו סיריל ליקי ומרי ברקר לאנגליה, ללא אף כלב. יש הטוענים כי השניים היו חוזרים לאנגליה עוד קודם לכן אולם הם לא רצו להעביר את כלבתם ביוטי לידיים זרות ולכן המתינו בארה"ב עד לפטירתה. בשל חוקי ההסגר הנוקשים ששררו באנגליה באותה העת היה ברור כי ישובו לאנגליה בידיים ריקות. זמן קצר לאחר מכן השניים נישאו. בשנת 1963 שפט ליקי את הגזע בקראפטס ואז פרש לחלוטין מהחיים הכלבניים וסירב לשוב לגדל או לשפוט. הוא נפטר בשנת 1971.
השפעת בית הגידול חרגה מגבולות אנגליה, כאשר כלבי בולמס השפיעו גם על הגידול באוסטרליה באמצע שנות ה- 50 של המאה ה- 20.
HARBEX
בית גידולם של בני הזוג WARREN הינו בעל משמעות מיוחדת לחובבי הברינדל. במשך שנים רבות נלחמו בני הזוג וורן כנגד דיעות קדומות והתנגדות לצבע המנומר.
כלבתם הראשונה היתה כלבת ברינדל בשם WILMA OF HARTFORD ובשנת 1935 רשמה הגב' וורן. את המלטת אוף הרבקס הראשונה, שישה זכרים ושתי נקבות. בינהם היה BIG BILL OF HARBEX המנומר.
BIG BILL OF HARBEX
ביג ביל הגיע לגיל של קרוב ל- 14 שנה ונפטר בשנת 1948 בתקופת חייו זכה ב- 109 ניצחונות בזירה ויש הטוענים כי ביג ביל נמצא מאחורי התעודות של כל הבולמסטיפים המנומרים החיים עמנו כיום.
התקופה שלאחר מלחמת העולם השניה היתה קשה. נותרו מעט כלבים מנומרים. ביג ביל, אחד המנומרים האחרונים שנותרו בבריטניה, היה זקן מכדי להרביע. בני הזוג וורנר הצליחו לאתר את אחד מבניו, HIGHLAND LADDIE כלב לא צעיר, שמעולם לא הרביע, ובמאמץ רב כמו גם מזל הצליחו להגיע לשגר ובו שני אחים PEREGRINE ו- PEARLY KING. פרגרין היה לברינדל הזכר הראשון שזכה ב- CC. אחיו הגיע לגיל 11. מתמונה נדירה של שני האחים הללו אנו רואים שני כלבים דומים זה לזה בצבע מנומר, אולם צבעם בהיר מהמנומר המקובל בבולמסטיף בימינו.
SILBRIN OF HARBEX היתה האלופה ה- 21 בהיסטוריה של הגזע, והשניה מצבע מנומר.
CHIPS OF HARBEX בן-נינו של ביג ביל היה הבולמסטיף ה- 71 אשר זכה בתואר אלוף, אולם הוא היה המנומר השלישי בלבד שזכה בתואר.
CAPTAIN TOWLER
יחסי ציבור, מסתבר, אינם המצאה חדשה, והמלטה מיוחדת במינה בכל הקשור ליחסי הציבור של הגזע התבצעה באמצע שנות ה- 30. CAPTAIN CHRIS TOWLER איש חברה ומי שהיה אז עורכו של המגזין SPORTING LIFE חילק את גורי הבולמסטיף שנולדו אצלו באופן שייתן לגזע "זריקת פופולאריות". גור אחד הגיע לבן משפחת המלוכה, הדוכס מגלוססטר, אחר ללורד דרבי ואחר לאלוף האגרוף לן הארבי. גור אחר נמסר למועדון הכדורגל של ארסנל והפך לקמע של הקבוצה. שמו היה GUNNER והוא צעד מסביב למגרש הכדורגל לפני ואחרי כל משחק.
הגזע לאחר מלחמת העולם השנייה
כמו בגזעים גדולים רבים אחרים, מלחמת העולם השנייה היתה תקופה קשה לגזע. בין השנים 1939 ל- 1946 לא נערכו תערוכות אליפות. יחד עם זאת המצב היה טוב יותר מאשר בגזעים גדולים יותר. מספר לא מועט של בתי גידול שמרו על גחלת הגידול בשנים קשות אלו, חלקם ע"י שיתוף פעולה. רשימה של בתי גידול אלו הוכנה ע"י לין פרת (עפ"י סדר אלפא-בתי): BARTICA, BULMAS, BULWYN, BRANSWOOD, CARROKID, CHESTONIAN, OF THE FENNS, FEROX, GRACEDIEU, GOODYEAR, HARBEX, HICKATHRIFT, HARECASTLE, JAYESSEM, LE TASYLL, LYNDORGAR, KENNERLEIGH, KINGSTONE, MABENLY, MAEBEN, MARITIME, MOONDAY, MULORNA, NAVIGATION, PYNTYRCH, PRIDZOR, STANFELL, STOCKTONIAN, TAFFSIDE, THORNEYSIDE, ROSLAND, VALDOR, WILMCOURT.
וכך, עם סיום מלחמת העולם השנייה, נמצא הגזע במצב המאפשר המשך פעילות ושימור של המאגר הגנטי.
בתי גידול שהטביעו את חותמם בשנים אלו היו:
BUTTONOAK
מר E.L.TERRY ביסס את בית גידולו על כלבי בולמס. כלביו שלו שימשו בסיס לבית הגידול OLDWELL. בית גידולו התבסס על כלבתם הראשונה BIMBI OF BULMAS אותה רכשו ככלבת שמירה ובת לוויה. בשנת 1951 זכתה הכלבה בקראפטס ובעוד שלוש אליפויות חשובות. בימבי היתה אמו של CH. ANTONY OF BUTTONOAK שחי בן השנים 1951-1961 והפך לאלוף ידוע. הטיפוס בקווים אלו היה בעל עצם כבדה ופרווה מחוספסת. עם הזמן השתנה הטיפוס. בית הגידול התפרסם גם בכלבים האחים ACE OF BUTTONOAK שעומד בבסיס בית הגידול אולדוול ואחיו CH. AMBASSADOR OF BUTTONOAK, אחד הבולמסטיפים המפורסמים בתקופתו. אמבסדור, יליד 1953, היה בעל 12 מועמדויות לאליפות וסגן מנצח קבוצה בקראפטס 1956. יש הטוענים שכלב זה הביא לשינוי מהטיפוס הכבד יותר שהיה נהוג עד אז לטיפוס מעט יותר אלגנטי עם פרווה זוהרת.
BULSTAFF
רות וראלף שורט החלו לגדל בשנת 1949. אף שבית הגידול שלהם מעולם לא היה גדול, הם הטביעו את חותמם על הגזע. הם התחילו עם כלב שרכשו בעת המלחמה, ככלב שמירה. לאחר המלחמה רכשו נקבה ממנה החלו את גידולם. הם גידלו את CH. BULSTAFF ACHILLES הכלב מחזיק שיא מועמדיות האליפות בגזע, שזכה ב- 24 CC מתוכם 23 כמנצח הגזע. כלב זה נמכר בתחילה ככלב בית ורק בגיל שישה חודשים, כאשר התבקשו לקבלו בחזרה, הוא החל בקריירה המופלאה שלו. למרבה הצער הפך כלב זה לעקר בגיל צעיר. אולם הוא הספיק להותיר את חותמו בגידול, בעיקר בארה"ב (דרך קווי הדם של אדם פפינגר).
כלבי בולסטף נפוצו ברחבי עולם, דרא"פ, אוסטרליה, ארה"ב, צרפת, דנמרק, הולנד, ברמודה, איטליה, גרמניה, שוודיה, סינגפור ותיאלנד.
ב- 1951 פרצה שריפה בכלביה של בולסטף, ממנה התקשו להתאושש, ועם מותו של רלף שורט ב- 1974 חדל בית הגידול מלהתקיים.
OLDWELL
בית גידולם של HARRY COLLIAS &BERYL . לבית גידול זה היתה השפעה רבה על התפתחות הגזע לא רק בבריטניה אלא גם בעולם הרחב. הוא התבסס על כלבי BUTTONOAKו- MARBETTE של גברת MILLARD.
בני הזוג קוליאס, עד אז בעלים של לברדור ורועה גרמני, רכשו את גור הבולמסטיף הראשון שלהם בשנת 1936. הרכישה התבצעה בעקבות מודעה בעיתון. כלב זה נעלם ברבות הימים, ככל הנראה בעקבות ג'יפים של בנות הברית, אשר פקדו את המקום במלחמת העולם השנייה. הניסיון הותיר זיכרון חיובי ובשנת 1942 רכשו מסריל ליקי (בולמס) כלבה בת 6 חודשים תמורת 3 גיני. כשנתיים אחר כך גידלו את השגר הראשון שלהם. החיידק היכה בבני המשפחה והם חיפשו אחר זכר ונקבה מאיכות משובחת. הכלבים עמם החלו את הגידול היו הזכר ACE OF BUTTONOAK (שאחיו אמבסדור הפך לאלוף) והנקבה CH. BAMBINO OF OLDWELL. שזכתה בקרפטס ב- 1960. מעירוב מוצלח של שני קווי דם אלו החלו את גידולם ב- 1958 ומאז לא חדלו. את שם בית הגידול שלהם שאבו מבית משאבות ישן שנמצא בשטח שבבעלותם. בית המשאבות שאב את מימי התמזה לבתי המגורים במקום בו ניצב בשנות המלחמה המטה של גנרל אייזנהאור באנגליה. את הצלחתם החלו עם שתי אחיות CH. DANCER OF OLDWELL שזכתה שלוש פעמים בקראפטס כמנצחת נקבות, באחת הפעמים היתה גם מנצחת הגזע, ואחותה, אלופה גם היא, DUCHESS.
כלב חשוב אחר היה CH. OLDWELL TOBY OF STUDBERGH יליד 1962 , מגידולה של דורותי באטלר, שהיה אביהם של 9 אלופים.
באמצע שנות ה- 60 גידלו את CH. OLDWELL TOBY OF STUDBERGH שהפך לאחד מכלבי ההרבעה המשפיעים ביותר בגזע. בין השנים 1967-1970 הפכו 9 מצאצאיו לאלופים. בשנת 1968 היו כל 5 הבולמסטיפים שזכו בתואר אליפות צאצאיו. גם AZER OF OLDWELL הפך לאב לתשעה אלופים, וזאת חרף העובדה שהוא עצמו מעולם לא השלים את תואר האליפות. צאצאיו זכו בתארים בין השנים 1974-1978. עד שנת 1991 העמיד בית הגידול 51 אלופים.
בקראפטס 1994 זכה CH. OLDWELL TRUMPS.
HARRY ו- BERYL COLLIANSS כיום, בשנות ה- 90לחייהם, עדיין פעילים ומגדלים מדי פעם, יחד עם בתם ANN שהינה שופטת ומגדלת.
כיום מעטים הכלבים בבריטניה ובארצות נוספות, שאינם נושאים דם של אולדוול בעורקיהם.
COPPERFIELD
בית גידולם של בני הזוג WARREN. ג'ראלד וורן נולד ברוצ'סטר שבקנט, אזור בו בילה צ'ארלס דיקנס חלק מחייו ואשר מיוצג ברבים מספריו. לכן כאשר החל בגידול אך טבעי היה בשבילו לבחור בשם הנגזר מספריו אלו של דיקנס. כל כלבי בית הגידול נושאים שמות מתוך ספריו של דיקנס, מנהג שבני הזוג וורן שימרו גם אחרי שעקרו ללינקולנשייר. ג'ארלד וורן נולד בבית כלבני. הוא גודל ע"י סבו, שהיה שומר יער אשר החזיק בבולמסטיפים מעורבים – כלבי לילה עובדים. אמו, אחיו ואחיותיו כולם היו מעורבים בגידול כלבים. בילדותו הוא זוכר תקופה בה חיו בביתם כ- 50 כלבי פוקס טרייר. ג'ארלד עצמו החל עם קוקרים אולם ב- 1947 עבר לבולמסטיף ורכש את הנקבה הראשונה שלו, כלבה מנומרת. הוא עקב אחר התפתחות הגזע ומציין כי בתקופה זו ניתן היה לראות כתריסר בולמסטיפים בכל תערוכה פתוחה, כאשר הכלבים היו מטיפוסים שונים ומגוונים, לעיתים קרובות הם היו גבוהים וכבדים מעל המתואר בתקן, אולם כולם מאיכות טובה. וורן מתאר מצב בו כל המגדלים בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, בשנות ה- 50 וה- 60 , היו בני אותה קבוצת גיל לערך ולכן גם הלכו לעולמם בערך באותה תקופה, מותירים אחריהם חלל ומחסור במגדלים וותיקים, מנוסים, היודעים לגדל קווים בעל איכות וטיפוסיות. וורן מעיד על עצמו כי בשנות ה- 50, בעודו רווק, החזיק עד ל- 28 בולמסטיפים בו זמנית. עם זאת הוא מודה כי הוא לא רשם את כל המלטותיו וזאת בשל דמי הרישום הגבוהים, אותם הוא מתאר ככאלו שהיו יכולים לספק את מחייתו של בולמסטיף למשך שבוע. הוא מספר כי בשנת 1950 מכר שלושה גורי בולמסטיף במחיר של פאונד אחד לשלושתם ביחד.
בית הגידול מתבסס במידה רבה על כלבי MARBETTE וזאת בדומה לכלבי אולדוול.
ב- 1966 נשא ג'ראלד וורן את DORIS MULLINS ולפי עדותו היתה התחושה ש"הינה אישה שתוכל להציג נפלא את כלבי" אחד הגורמים הראשונים בשיקולי הצעת הנישואין שלו…
בשנת 1967 נותרו הוורנים עם סטוק גידולי מוגבל ורכשו את ALMA OF OVERDEBEN בגיל של 15 חודש. יחד עמה הם החלו בקו גידולי חדש המבוסס על הרבעות שלה עם CH. YORKIST MAGICIAN OF OLDWELL שהיה קרוב לקוי הדם המקוריים שלהם. מצירוף זה נולדה בשנת 1970 CH. COPPERFIELD SARAH POCKET אשר זכתה ב- 16 CC מתוכם 11 בשנת 1972 לבדה, אז גם זכתה בתואר "הבולמסטיף של השנה".
ב- 1973 הם רכשו את הגור שהפך ל CH. COPPERFIELD MAVERICK OF OLDWELL. לעדותו של וורן עצמו היה זה כלב גס ו"בסיסי" אך אידאלי ככלב רבייה. היה לו ראש גדול וחזה רחב מאוד וכתפיים חזקות. וורן מתאר אותו כבעל מבנה גוף כשל אגס. הוא היה בעל נחיריים מפותחות היטב ועיניים טובות, שעזרו להיפטר מאנטרופיום בקווים רבים. הם רכשו אותו בגיל שנה. מרוויק זכה רק בCC אחד אך העמיד 90 המלטות ובהן 30 אלופים בכל רחבי העולם. מכלב זה יצרו הוורנרים 4 קווי גידול, באמצעות שיטה של ליין-ברידינג.
כלבים משפיעים נוספים היו COPPERFIELD BEN ALLEN שב1976- זכה בכוכב התערוכה ביותר מתערוכה אחת. ו- COPPERFIELD CAPT BAILEY שזכה בקראפטס ב- 1995. גם בנם של בני הזוג וורן בילי הפך למגדל ושופט של כלבי בולמסטיף.
NAUKEEN
בית הגידול של GRANVILLE DOREEN BLOUNT החל את פעילותו ב- 1963 משילוב של GOODSTOCK ו- TIPDIXON ופעל במשך כ- 40 שנה. עדיין ניכר בתעודות של היום. הציג מספר נכבד של זוכי קראפטס וכן זכו להצלחה יפה בארצות העולם. ביססו את בית הגידול שלהם על מגוון של קוי דם. יש להם חלק חשוב בביסוס הצלחה של בתי גידול חשובים נוספים באמצעות כלבי הרבייה שלהם.
KELWALL
בית הגידול של לין וולטר פרת הופיע בסוף שנות ה- 60 והיה בית הגידול המשמעותי הראשון בסקוטלנד. בית גידול זה שם דגש מיוחד על הצבע המנומר. הם החלו עם שתי נקבות אדומות BESS ו- TESS. בשנת 1971 הם רשמו את האלוף הראשון מהגזע בסקוטלנד. בית הגידול החל מסביב לקוי הדם של אמבסדור אוף בוטונוק והשפעת בית הגידול הזה ניכרת בגידולם עד היום. בשנת 1976 זכה כלבם DARREL OF KELWALL במנצח קבוצה וסגן כוכב התערוכה באליפות שנערכה בבלקפול. מאז לא הצליח עדיין שום בולמסטיף בבריטניה לחזור על הישג זה ולהשיג תואר של סגן כוכב התערוכה באליפות רב-גזעית. באותה שנה זכתה BONNIE OF KELWALL בתואר אליפות והיתה לכלבה המנומרת הראשונה מזה 25 שנה לזכות בתואר אליפות ולאלוף המנומר השלישי בהיסטוריה של הגזע. בית הגידול גידל תמיד בקנה מידה קטן, אך איכותי. כיום הם פחות פעילים.
GRAECIA
בית הגידול של ALAN MAVIS ROSTRON החל את פעילותו ב- 1968. בית הגידול הטביע את חותמו על הגזע עם קו דם מצוין ומספר כלבים חשובים. כלבם המפורסם הראשון היה CH. GRACIA CENTAUR שזכה במנצח הגזע בקראפטס. כמו כן התפרסמו בנו CH. SATURN OF GRAECIA ובנו של סאוטרן CH. GRAECIA MERCURY.
COLOM
MARY COX החלה לגדל בשנות ה- 60. הצלחות בית הגידול שלה החלו רק בסוף שנת 1974. אחת מכלבותיה המפורסמות היתה CH. COLOM FLORIN. הגב' קוקס התפרסמה גם כשופטת וכן ייצאה כלבים לאירופה וצפון אמריקה.
BUNSORO
של HARRIS BILL&FRAN הינו אחד מבתי הגידול רבי ההשפעה והאיכותיים בגזע. ההמלטה הראשונה נרשמה בקיץ 1972. כלבתם הראשונה היתה U BONNY BLONDE אשר הורבעה עם זכר נאוקין ומהמלטה זו נולד CH. BUNSORO CLOUDBURST המהווה את תחילת הקו. CH. BUNSORO DONA היתה האלופה הראשונה שלהם ובעקבותיה באו רבים. BUNSORO DIANNA זכתה כמנצחת גזע במספר תערוכות ב- 1975, 1976. בשנת 1981 זכו אב ובתו CH. BOMBADILLO OF BUNSORO ו- BUNSORO PROUD MARY בקראפטס כמנצח הגזע ומנצח המין שכנגד. הגידול מתבסס על ליין-ברידינג עם יציאה לקווים מוגדרים אחרים. בית גידול זה מדגיש את חשיבות הגודל והעוצמה בגזע. בית הגידול מאופיין גם בכלבים המנומרים היוצאים ממנו. בית הגידול פועל ומצליח מזה למעלה מ- 20 שנה. בשנות ה- 90 התפרסמו במיוחד בזכר CH. BUNSORO RED SAILS. כיום הם מגדלים בקנה מידה מצומצם.
PITMANS
בני משפחת LEESON JIM& ETHEL שגידלו גם בול טריירים החלו את פעילותם בגזע בשנת 1970 עם פיטמן ג'נטלמן ג'ים, שהיה מנצח הגזע בקראפטס 1972 ומנצח הגזע בתערוכת היובל. למרות העובדה המצערת שכלב זה מת בגיל צעיר מדום לב הרי שכל הפיטמנים עד היום חוזרים בחזרה אל ג'נטלמן ג'ים. בנו GRAIGYLEA SIR GALAHAD זכה כמנצח קבוצה בקראפטס 1977. אחד מכלבהם המפורסמים היה SHARWELL'S MEAN MR MUSTARD OF PITMANS שהחל בניצחונותיו באמצע שנות השמונים. מסטר מאסטרד נולד ב 1983 וזכה בתואר האליפות ב 1985 הוא היה הבולמסטיף הזכר הזוכה ביותר בשנת 1985, והכלב המרביע הזוכה ביותר בשנים 1986 ו- 1987. בסה"כ זכה ב- 12 CC. יש הטוענים שלכלב זה היה גם אופי נוח בצורה יוצאת דופן, שגם אותו הוריש לצאצאיו. סיפור בלתי ידוע היא העובדה שכלב זה היה קרוב להיות מורדם לפני שג'ים לסון לקח אותו אליו. גם בית גידול זה גידל בולמסטיפים מנומרים. בית הגידול פיטמן השפיע על בתי גידול חשובים אחרים באנגליה וכן בארצות נוספות.
THE NEWTONs: CARIGYLEA ו- GALASTOCK
בשנת 1975 נרשמה ההמלטה הראשונה של ביל וג'אן ניוטון תחת השם CARIGYLEA. תחת שם זה הם גידלו את CH. CARIGYLEA SIR GALAHAD כלב רב השפעה על הגזע. כלב זה היה מנצח קבוצה בקראפטס 1977 וכן מנצח קבוצה וסגן מנצח קבוצה במספר תערוכות אליפות חשובות אחרות באנגליה. כלב נוסף שלהם שהצליח בתערוכות היה PITMANS DRUMMER BOY. באנגליה יש לחדש מדי תקופה את רישום שם בית הגידול, אחרת השם אינו נשמר אוטומטית. היות ולא חידשו את השם נאלצו הניוטונים לבחור בשנת 1981 שם חדש ועברו לשם בית הגידול GALASTOCK. ב- 1988 החלו בזכיות משמעותיות תחת שם זה עם אח ואחות לאותה המלטה, שניהם הפכו לאלופים: GALASTOCK DANNY BOY ו- GALASTOCK SUGAR AND SPICE אליהם הצטרף ב- 1991 אחיהם להמלטה GALASTOCK SONNY BOY.
TARTUFFE
בית הגידול של JOHN SUE REYNOLDS הינו אחד הגדולים ולזכותו נרשמו מספר אלופים. בשנות ה- 80 וה- 90 של המאה ה- 20.
JAGOFPEEKO
בית הגידול של EWART GRANT. התפרסם בשנות ה- 80. אחד מכלביו המפורסמים היה JAGOFPEEKO INAM OF OLDWELL שזכה בקרפטס 1984. בית הגידול תרם לישראל שניים מראשוני הכלבים שייבאו לארץ בסוף שנות ה- 80, כלבים איכותיים, שלמרבה הצער מעולם לא העמידו צאצאים.
MAXSTOCKE
בית הגידול של MARY COLIN JONES. החלו את עלייתם במחצית השניה של שנות ה- 80 כאשר בקרפטס של 1988 זכו בדאבל: MAXSTOCKE GWYLYM כמנצח הגזע ו- CH. MAXSTOCKE BASSEY כמנצחת המין שכנגד. בסי זכתה גם בתואר הבולמסטיף הנקבה הזוכה ביותר לשנת 1987. ב- 1989 זכתה MAXSTOCKE ELKIE כמנצחת המין שכנגד בקראפטס. שנה אחר כך, בקראפטס האחרון שנערך בלונדון, זכתה אלקי במנצחת הגזע ובמיקום שישי בקבוצה בזירה המרכזית. ב- 1992 זכה MAXSTOKE TEGWYN במנצח המין שכנגד.
בית הגידול השפיע על הגידול בארצות נוספות כגון פינלנד.
DAJEAN
בית הגידול של SHELLEY TOMSETT. בשנת 1992 זכתה CH. DAJEAN GOLDDUST THE POACHERSF
מספרו של תקן הבולמסטיף ב- FCI הינו 157 , התקן לקוח מהתקן האנגלי המעודכן לשנת 1994. הגזע שייך לקבוצה 2, סקציה B (מולוסים), גזע אנגלי.
אני מביאה כאן את תקן הגזע, כפי שהוא מוכר ע"י ה- FCI , התקן מובא באות עבה ומתחת לכל סעיף מופיעים ביאורים ופרשנות.
הופעה כללית – בנוי בעוצמה, סימטרי, מעיד על כוח רב, אך לא מגושם; מאוזן ופעיל.
התמונה העולה מהתקן הינה של כלב חזק, רחב ובעל עוצמה רבה, כאשר דגש מושם על כך שאין מדובר בכלב מגושם או מסורבל.
הערה כללית - תקן הבולמסטיף הנוכחי נבנה במתכונת האחידה של התקנים הבריטים, כפי שקבע הקנל קלאב הבריטי בתחילת שנות השמונים של המאה ה- 20. מבנה זה "מאלץ" את מחברי התקן להתייחס לנקודות שונות וקבועות. חרף מבנה זה, תקן הבולמסטיף קצר מאוד יחסית. כפי שנראה בהמשך, הפרק היחיד המפותח הינו תיאור הראש: כאשר מביאים בחשבון את כלל הסעיפים המתארים אותו אנו מוצאים כי תיאור הראש תופס קרוב למחצית מאורך התקן כולו!
מאפיינים – רב עוצמה, בעל סיבולת, פעיל ומהימן.
המילה המרכזית בתיאור הבולמסטיף הינה "בעל עוצמה". עוצמתו של הגזע הינה פיזית ומנטלית כאחד. המונח "פעיל" מאפיין את המנטליות של הגזע, שאין לשכוח כי מוצאו מכלבי השמירה הליליים. חשובה מכל הינה התכונה "מהימן", הבולמסטיף הוא כלב מהימן, שניתן לצפות תמיד את התנהגותו ולסמוך עליו. תכונה חשובה במיוחד בימינו, בחיים האורבניים הדחוסים.
טמפרמנט – רוח נכונה (HIGH SPIRIT), עירני ונאמן.
ראש וגולגולת – הגולגולת גדולה וריבועית במבט מכל זווית, בעלת כמות סבירה של קמטים בעת עניין, אך לא במנוחה. היקף הגולגולת עשוי להיות זהה לגובה הכלב כאשר נמדד בקצה הכתף; הגולגולת רחבה ועמוקה עם לחיים מלאות היטב. סטופ מודגש. זרבובית קצרה; המרחק מקצה האף לסטופ הינו בערך שליש אחד מהאורך שבין קצה האף למרכז האוציפוט, הזרבובית רחבה מתחת לעיניים ומשמרת בערך את אותו הרוחב עד קצה האף; קהה וקטומה ריבועית, יוצרת זווית ישרה עם הקו העליון של הפנים ובו בעת פרופורציונלית לגולגולת. הלסת התחתונה רחבה עד לקצה. האף רחב עם נחיריים נפרדים ורחבים; שטוח, לא מחודד ולא מופנה כלפי מעלה בפרופיל. השפתיים לא שמוטות ולעולם לא תלויות מתחת לקו התחתון של הלסת התחתונה.
"גזע של ראש" - הראש הינו אחד המאפיינים החשובים ביותר בגזע זה, עד כדי כך שיש מי שמגדירים את הבולמסטיף כ"גזע של ראש". התקן נותן לכך אינדיקציה ברוחב היריעה, שהוא מקדיש לראש.
רוחב ועוצמה –עליהם מעיד ההיקף: היקפה של הגולגולת עשוי להשתוות לגובה הכלב! מילת התיאור שחוזרת יותר מכל בפרק הגולגולת הינה "רוחב".
ריבועיות - הגולגולת של הבולמסטיף צריכה להיות רחבה בכל מימד, ומכאן למעשה – ריבועית. הווה אומר בעלת מידות שוות באורך רוחב ועומק. בשורות הבאות נבחן את חלקי הראש השונים ונעמוד על מידת וצורת הריבועיות שלהם, אולם ברצוני לנצל מקום זה על מנת לעמוד על חשיבות הריבועיות גם בחלקים שאינם זוכים לתיאור נפרד ובמיוחד האזור שמתחת לעיניים, המקום בו מסתיים ריבוע הגולגולת ומתחיל ריבוע הזרבובית. חשוב מאוד כי גם "מתחת לעיניים" יהיה הבולמסטיף "מלא" ורחב.
פרופורציות – מעבר לרוחב ולריבועיות הרי שחשיבות מיוחדת מוקנה ליחסי גולגולת-זרבובית, שגם הם מהווים מאפיין חשוב במיוחד ביצירת ההבעה הטיפוסית כל כך לגזע. היחס הנדרש הוא של 1:3 בין הזרבובית לבין אורך הראש הכולל. הווה אומר, הזרבובית מהווה שליש מסך כל אורך הראש, או לחילופין אורך הזרבובית הינו מחצית מאורך הגולגולת.
קמטים – לקפלי העור חלק חשוב ביצירת ההבעה הנכונה והאופי שהכלב משדר, והתקן מתייחס אליהם בהתאם. תיאור הקפלים או הקמטים מופיע בתחילת פרק הראש, מיד לאחר הדרישה לרוחב וריבועיות. העדר קמטים משדר חוסר הבעה ואופי, ומכאן חוסר טיפוסיות. מצד שני עודף קמטים, או קמטים שאינם נעלמים בעת מנוחה, משדרים סרבול וחוסר טיפוסיות מסוג אחר. קפלים במידה נכונה צריכים להופיע בעת שהכלב בעירנות בין האוזניים, בין העיניים, מעל הגבה. קפלים קבועים עשויים להימצא על גשר האף. קפלים אלו מתונים יותר מאלו של הדוג דה בורדו, הבולדוג או המסטינו הנפוליטני. כפל אחד יכול להיות מתחת לקו החיצוני של העין, אולם אין לאפשר קמטים בולטים, הנותרים גם בעת מנוחה, מתחת לעיניים.
מצח התקן אינו מתייחס למצח ישירות אולם מוסכם כי המצח צריך להיות ישר, כאשר בכיוון הגבות מתחילה ההשתפלות כלפי מטה והעיניים ממוקמות נמוך יחסית לקו הגולגולת.
לחיים חשיבות יש ללחיים שריריות, עם זאת גם כאן אין להגיע לקיצוניות ושרירי הלחי אינם מודגשים כמו למשל בסטפורדשייר בול טרייר.
זרבובית הזרבובית צריכה להיות קצרה (1/3 מכלל אורך הראש), רחבה ומוצקה. הזרבובית צריכה להיות "ריבועית מכל זווית בה היא נראית". כאשר הלסת התחתונה צריכה להיות בהתאמה. לא רק אורך (או קוצר) הזרבובית חשוב, חשוב לא פחות רוחב הזרבובית בכל ממדיה. זוהי נקודה מרכזית. חשוב שרוחב הזרבובית בקצה לא ייפול בהרבה מרוחבה בבסיסה. הזרבובית מסתיימת כפי שהחלה, רחבה וקטומה, כאילו חתכו את קצה. הזרבובית מאפשרת לסת ריבועית ורחבה, המבטיחה כי התפיסה כולה נעשית ע"י הלסתות הקרובות לגולגולת, ובכך מקנה עוצמה לאחיזה. אין כאן מקום לחולשה שעשויה להיות בזרבובית מוארכת וצרה, כאשר השיניים החותכות ואף הניבים נמצאים הרחק יחסית מציר מפגש הלסתות, המעוגן בעצם הגולגולת, והקרוב לשרירי הלחיים המפותחים היטב. מבנה הראש, הזרבובית הרחבה שאינה קצרה מדי, מאפשר לנשום תוך כדי תפיסה.
לסת תחתונה כאמור הלסת התחתונה, שהינה החוליה היחידה שאיננה חלק מעצם הגולגולת, אלא מחוברת אליה בציר בלבד, צריכה להתאים לזרבובית ולהיות ברוחב תואם ורחב. כבר הזכרנו שאסור שהלסת התחתונה תהייה מאורכת יתר על המידה, באופן שיוצר מנשך סנטרי בולט, וגם לא מחודדת. לסת תחתונה רחבה מאפשרת מקום לשיניים החותכות ואלו מסודרות זו לצד זו, באופן סדור ובקו ישר ככל האפשר. (ראה הרחבה בפרק "פה").
נחיריים הנחיריים צריכים להיות גדולים, שטוחים מפותחים היטב. אסור שיהיו ממוקמים ממש בחלק העליון של הזרבובית ואין ליצור תחושה של "אף סולד".
עיניים - כהות או בצבע אגוז, בגודל בינוני, ממוקמות במרחק של רוחב הזרבובית זו מזו עם חריץ בינהן. עיניים בהירות או צהובות מאוד בלתי רצויות.
העיניים מהוות חלק חשוב בתקן של כל גזע והן אלו המקנות את ההבעה הטיפוסית של כל כלב.
צבע עיני הבולמסטיף צריכות להיות כהות. התקן הבריטי מאפשר גם צבע אגוז שפירושו צבע חום כמעט אדמדם. זאת לעומת התקן האמריקאי העומד על עיניים כהות בלבד. התקן שולל במפורש עיניים בהירות. הדרישה לעיניים כהות אופיינית לגזעים רבים, כאשר עיניים בהירות משוות הבעה שבני אדם נוטים לפרש כ"מרושעת". במקרה של הבולמסטיף יש הטוענים כי דרישה זו באה על מנת שעיניו הבהירות של הכלב לא יסגירו את מקום הימצאו בעת מארב לילה לגנבים.
צורה וגודל העיניים צריכות להיות בגודל בינוני – לא גדולות ובולטות ולא קטנות. מעניין כי תקן הבולמסטיף אינו מפרש את צורת העין: עגולה או שקדית. יחד עם זאת ניתן לומר כי עין מעוגלת מאוד, שאינה שקועה כהלכה בארובתה, יוצרת חזות של עין בולטת וגדולה יותר מכפי מידתה האמיתית, דבר המקלקל את הבעתו של הבולמסטיף. גם עיניים קרובות מדי גורמות להבעה לא נכונה, ויוצרות תחושה של פרופורציות ראש שגויות.
אוזניים - בצורת V, מקופלות לאחור, ממוקמות גבוה ורחב, בגובה האוציפוט ומקנות הופעה ריבועית לגולגולת דבר שהוא בעל חשיבות רבה. קטנות וצבען כהה מצבע הגוף. בעת עירנות קצה האוזן ממוקם בגובה העיניים. אוזני ורד מאוד לא רצויות.
האוזניים גם הן בעלות חשיבות בכל הקשור להבעה הטיפוסית של הגזע. האוזניים צריכות להיות קטנות יחסית. חשיבות רבה יש למיקומן ולצורת נשיאתן, בהינשאן נכון הן מקנות חלק חשוב מהצורה ה"ריבועית" האופיינית כל כך לגזע זה.
יחד עם זאת פרק זה של התקן מעורר בעיה, הבעיה הינה בהגדרת צורת האוזניים: מצד אחד קורא התקן לאוזן "מקופלת לאחור" ומצד שני כל יתר הפרמטרים מצביעים על ההפך מזה: על הצורך באוזניים בצורת V הממוקמות גבוה (הווה אומר – לא מאחור) ו- רחב (והרי "מקופלות" הינו ההפך ממוקמות "רחב"). לכך נוסף האיסור על אוזני ורד, מה שמחדד את אי ההלימה של אוזן "מקופלת". Lyn Pratt, העומדת גם היא, כמו אחרים, על הפרדוכס שבתיאור זה, מציינת כי ניסתה להוביל שינוי של התקן הבריטי בנקודה זו, אולם ללא הצלחה.
פרת מציינת כי בעיה אחרת בתיאור האוזן קיימת בתקן האמריקאי. בעוד שהתקן האמריקאי אומנם אינו מבקש שהאוזניים "תהיינה מקופלות לאחור", הרי שהוא מבקש שהן תהיינה "צמודות ללחיים". זאת כאשר אוזניים צמודות ללחיים מאפיינות את המסטיף האנגלי ולא את הבולמסטיף, אצלו האוזניים נוטות קדימה ולא הצידה במקביל ללחי. התקן האנגלי מבקש אוזניים קטנות ואילו האמריקאי מבקש אוזניים בינוניות.
צבע האוזן צריך להיות כהה מצבע הגוף, כאשר אצל כלבים עם מסכה טובה האוזן גם היא נוטה בדר"כ להיות שחורה ברובה.
פה - מנשך צבת רצוי אולם מנשך מעט סנטרי מותר אך לא מועדף. הניבים גדולים וממוקמים במרחק רחב זה מזה, השיניים האחרות חזקות, שוות וממוקמות היטב.
המנשך מהווה את אחת הנקודות הרגישות והחשובות ביותר בגזע זה. התקן מבקש מנשך צבת אולם יש הטוענים כי הפרטים הבולטים ביותר בגזע הינם לעיתים בעלי מנשך סנטרי ולכן, שואלים, מדוע מעודד התקן מנשך צבת? יש גם מי שיתהו לגבי יעילותו של מנשך הצבת, המועד לחיכוך, שפשוף ובליה בגיל צעיר יחסית. דגלאס אוליף תוהה בספרו "הספר האולטימטיבי של גזעי המסטיף" שמא התכוונו מייסדי הגזע לבקש מנשך מספריים. שאלה זו נותרת בלתי פתורה. בפרקטיקה מנשך מספריים, הנלווה לראש ולסת נכונים ורחבים דיים, נחשב כיתרון.
בכל הקשור למנשך הסנטרי – הרי כשזה מופיע הוא צריך להיות צמוד, הווה אומר השיניים החותכות העליונות נוגעות בחזיתן החיצונית בחזית הפנימית של השיניים החותכות התחתונות. התקן אינו מגדיר מה מידת המנשך הסנטרי המותרת. או בלשון אחרת, כמה מעט זה "מעט". מקובל לחשוב כי הפרש של עד כמה מילימטרים בין הלסתות מותר. אם נבחן מנשך של אלופים רבים נראה כי המנשך הסנטרי שבפיהם אינו צמוד ממש. מי שמנסה לתת מדידה של ממש הינו התקן הקנדי, המדבר על מנשך סנטרי שבו ההפרש בין הלסתות יותר מרבע אינטש כשגיאה חמורה.
יש לזכור כי מנשך סנטרי אין פירושו מיקום של שיניים בלבד, אלא יחסים בין הלסתות עצמן. מנשך סנטרי בולט ישווה לבולמסטיף הבעה של בולדוג או דוג דה בורדו, עם לסת תחתונה מתעקלת כלפי מעלה. בוודאי שאין להתיר מצב בו בשל אי האיזון בין הלסתות הלשון תבלוט החוצה או ניתן יהיה לראותה כאשר פיו של הכלב סגור (דבר שהינו בלתי רצוי גם בגזעים בהם מתבקש מנשך סנטרי של ממש).
פרט לצורת המנשך יש גם חשיבות לרוחב הלסת, כאשר הדגש הוא במיוחד על הלסת התחתונה. כאשר הניבים מרוחקים זה מזה, כנדרש ע"י התקן, הדבר מהווה עדות לכך שהלסת התחתונה רחבה, דבר זה מאפשר פריסה ישרה ושווה של ששת השיניים החותכות שבלסת בקו כמעט ישר, בין שני הניבים התחתונים. לסת תחתונה מחודדת תגרום לשיניים הסדורות זו מאחורי זו במעין אליפסה, כאשר השיניים האמצעיות בולטות יותר.
יש לזכור כי בגזעים אלו הנטייה היא לפתח מנשך סנטרי עם גדילת הגור. גור בעל מנשך מספריים עשוי להתפתח לבוגר בעל מנשך צבת, בעוד שגור בעל מנשך סנטרי צמוד עלול להתבגר ככלב בעל מנשך סנטרי בולט.
שגיאות נוספות: פה מעוות (אי התאמה בין הלסתות על ציר אופקי), משנן לא סדיר (כאשר השיניים אינן ממוקמות זו לצד זו), שיניים קטנות במיוחד.
צוואר - מקושת היטב, באורך בינוני, שרירי מאוד וכמעט זהה לגולגולת בהיקפו.
צוואר הבולמסטיף מצטיין בחוזקו, רוחבו ועצמתו, ועם זאת איננו קצר. אסור שראשו של הבולמסטיף "יצוץ מבין כתפיו", בדיוק כפי שאסור שהצוואר יהיה דק ואלגנטי יתר על המידה, דבר המעיד בדרך כלל על גולגולת לא כבדה דיה. הצוואר צריך לצאת מתוך שכמות רחבות ושיפועי כתף מזוותים היטב, היוצרים בסיס מוצק ורחב ליציאת הצוואר.
חלק קדמי – חזה, רחב ועמוק, משוך מטה היטב בין הרגליים הקדמיות, עם סל צלעות עמוק. הכתפיים שריריות, משופעות ורבות עוצמה, אך לא מועמסות יתר על המידה. הרגליים הקדמיות בעלות עוצמה וישרות, בעלות עצם טובה, ממוקמות במרחק זו מזו, מציגות חזית ישרה. הפיסות ישרות וחזקות.
הבולמסטיף מתאפיין בחזית בעלת נוכחות ועוצמה הנובעת מזיוות קדמי טוב ובית חזה מפותח בכל ממדיו. כאשר מתבוננים בחזית הבולמסטיף לא קשה לדמיין אותו מבצע את תפקידו המקורי ונוגח בקלות לקרקע גנב ומסיג גבול, רק בעזרת העוצמה של חלק גופו הקדמי. לדבר חשיבות רבה, אם נזכר בהיסטוריה של הגזע. מניסיון ניתן לספר שעד היום כלבי בולמסטיף, גם צעירים וחסרי ניסיון, וגם כאלו החסרים מאסה קריטית, נוטים לפעול בדגם פעולה זה של הטחת חזם והפלתו של העמית למשחק, כלב או אדם.
חזה - גם כאן הרוחב הוא פרמטר מרכזי וחיוני. החזה צריך להיות רחב בכל אחד משלושת ממדיו: רוחב, עומק וחזה קדמי. במבט חזיתי על חזהו של הבולמסטיף ניתן לראות שהוא יוצר צורת האות האנגלית U בין שתי רגליו (דרישת התקן ל"משוך היטב בין רגליו הקדמיות"). שגיאה קשה היא כאשר אותו חזה חסר ובמקום ליצור את צורת ה U הוא מייצר צורה הפוכה, שאנו יכולים לקרוא לה "ח" ואשר מוכרת יותר בכינויה הלועזי "חזית קתדרלה" או "חזית גותית", על שם צורת החלון האופיינית בקתדרלה גותית.
למרות שהתקן אינו מדבר על כך ישירות, ברור שהחזה צריך להיות מפותח במימד הקדמי, הווה אומר חזה קדמי מפותח ושרירי, כאשר הסביבה שמסביב לעצם הסטנום בולטת, אולם בניגוד לגזעי הציד, למשל, החזה הקדמי בולט ברקמה שרירית עבה, שאינה מאפשרת לראות את העצם עצמה.
מימד נוסף שהתקן אינו מדבר עליו הינו עומק החזה. התקן מציין אומנם כי החזה צריך להיות רחב ו"עמוק" ובהמשך כי סל הצלעות צריך להיות "עמוק", אך אין הוא מפרש מה פירושו של עמוק. מוסכם בקרב אנשי הגזע כי עומק החזה הנכון הינו הגעה עד לנקודת ההתחלה של המרפקים. הווה אומר עומק החזה הינו כמחצית מגובה הכלב. גם כאן מסייע לנו התקן הקנדי, הפרטני מאוד, אשר מדבר על יחסים של 52:48 לטובת הרגליים. הווה אומר גובה הרגליים מהווה 52% מגובה הכלב, ועומק החזה את 48% הנוספים.
חשוב שהחזה לא יהיה עמוק יותר מכך, וכי יגיע רק עד לקו המרפק ולא יעבור אותו, שכן חזה עמוק יתר על המידה, כזה שחופף למרפק במלואו או אף יורד מעבר לכך יפגע בחופשיות התנועה ויכולת התמרון של הכלב.
סל צלעות - מהווה מרכיב מרכזי בחזית הכלב וגופו בכלל. אורכו של סל הצלעות מהווה מעט למעלה ממחצית אורכו של הכלב. בניגוד לתקנים של חלק מגזעי המולוס האחרים, תקן הבולמסטיף אינו מתייחס למידת הקמירות של סל הצלעות. גם כאן נדרשת בעצם מידה של איזון. הצלעות אינן שטוחות, בשונה, למשל מגזעי כלבי הרוח, אלא הן קמורות, אולם מידת הקמירות מתונה ואינה מגיעה לזו של הבולדוג, למשל, שסל הצלעות שלו הינו "חביתי". מי שמתייחס מעט לנושא הינו התקן הקנדי, אשר בפרק ה"שגיאות" מונה "סל צלעות לא מפותח היטב" בין שגיאות בגזע.
כתפיים בניגוד לאיברים אחרים, הכתפיים זוכות לתיאור מקיף, המותיר צורך מועט לפרשנות או תוספות. הכתפיים הינן חלק מהמערכת הקדמית של הבולמסטיף, המקנה לכלב את עוצמתו, וחלק ממערכת הגפיים עליהם הוא ניצב, בגזע שהיציבה האיתנה הינו חלק מרכזי ממאפייניו. בהתאם מדובר בכתפיים בעלות עוצמה, עצמות חזקות, זיוות טוב, כאשר הזיוות הקדמי של הבולמסטיף נוטה לכיוון האידיאלי של 90 מעלות. בעוד שהתקן הבריטי רק מרמז בכיוון זה, בדברו על כתף "משופעת" הרי שהתקן הקנדי, שכפי שכבר ראינו הינו פרטני ביותר, מבקש במפורש כי עצם הכתף (סקפולה) תהייה בזווית של 45 מעלות לקו אנכי מהקרקע. לפי תקן זה הזרוע (הומרוס) צריכה ליצור זווית ישרה עם הסקפולה וזווית הפוכה של 45 מעלות מאותו קו אנכי.
עצם הכתף ועצם הזרוע צריכות להיות בערך באותו האורך, והכתף צריכה להיות שרירית.
גפיים קדמיות - כפי שניתן ללמוד מהדיון בעומק החזה, הרי שגובה הרגליים (מהקרקע ועד המרפק) צריך להיות כמחצית מכלל גובהו של הכלב, מהקרקע ועד הנקודה הגבוהה בכתף. העצם נוטה להיות מעוגלת. היא חזקה ורבת עוצמה. הגפיים צריכות להיות ישרות ומקבילות זו לזו, כאשר גם הכפות מצביעות קדימה והן מקבילות. תפקיד חשוב ביצירת החזית הישרה הזו יש למרפקים הממוקמים נכון. התקן האמריקאי דורש במפורש שהמרפקים לא יטו פנימה או החוצה.
פיסות הפיסות צריכות להעיד על עוצמה, הן צריכות להיות בעלות גמישות, אך לא שקועות באופן שלא תפרענה לתנועה טובה ולהעברה יעילה של המשקל. לפיסות חשיבות מיוחדת בגזע כה כבד, הנושא משקל רב.
גוף – גב קצר וישר, מעניק מנשא קומפקטי, אך לא קצר מדי באופן שיפריע לתנועה. גב מקושת או שקוע מאוד בלתי רצוי.
עיקר עיסוקו של התקן כאשר הוא דן בגוף הינו בגב. הגב צריך להיות קצר וקומפקטי באופן המעיד על עוצמה. אנו יודעים כי הגב הינו ה"מצמד" של הגוף, המחבר בין המנוע שברגליים האחוריות, לבין אלו הקדמיות. ככל שיהיה קצר ומוצק יותר תהייה העברה יעילה של אנרגית התנועה, ללא בזבוז ותוך שימור יעילות ועוצמה. גב מאורך פוגע הן במראה הכללי של הבולמסטיף והן בתנועה, ההופכת להיות לא יעילה ובזבזנית באנרגיה.
יחד עם זאת הבולמסטיף אינו יכול להיות קצר יתר על המידה, שכן החסרון של גב קצר מדי יבוא לידי ביטוי בתנועה: מצמד קצר מידי בין הגפיים הקדמיות לאחוריות לא יותיר להן מקום לנוע, ובעת תנועה, על מנת למנוע התנגשות בין הגפיים הקדמיות והאחוריות, הכלב יזרוק רגליו לצדדים, ירים אותן, יבצע תנועת "קרבינג" או שלל נוסף של "פתרונות" הפוגעים בזרימה הרמונית ויעילה של תנועה המכסה קרקע ביעילות.
התקן קורא לגב "ישר". ישר פירושו גב שאינו שקוע או מקושת. אולם נשאלת השאלה האם ישר פירושו גם "אנכי", מקביל לקרקע? יש המפרשים זאת כך וטוענים כי התקן מכוון לגב ישר (כגב המסטיף האנגלי, לדוגמא, רק קצר יותר).
לעומת זאת רבעם מאמינים כי הגב צריך להיות ישר אך בזווית משופעת. כך למשל דגלאס אוליף הטוען כי למעשה התכוון התקן לבקש גב קצר ו"משופע" מעט ולא "ישר". התקן הקנדי אומר זאת במפורש כאשר הוא מבקש כי הגובה בכתף יהיה מעט יותר גבוה מאשר הגובה באגן, זאת אומרת, שיפוע קל של הקו העליון מהכתפיים לאגן.
רבים רואים בכך את אחד המאפיינים החשובים של מבנה גופו של הבולמסטיף, המבדיל אותו מהגזעים האחרים של המולוסר שהינם מאורכים ובעלי גב מקביל לקרקע (ולעיתים אף מעט קעור).
חלק אחורי – המותן רחבה ושרירית עם עומק מספק של המותניים. הרגליים האחוריות חזקות ושריריות, עם שוקיים מפותחים, המעידים על כוח ופעלתנות, לא על מגושמות. הקרסוליים מעט מכופפים. קרסולי פרה מאוד לא רצויים.
שרירים התמונה העולה מפרק זה הינה שוב של כלב חזק ושרירי, מסוגל לעוצמה רבה. הדרישה חוזרת בתיאור המותן, הרגל האחורית והשוק.
אם בתיאור החלק הקדמי ראינו כלב רחב מאוד ובעל עוצמה, בחלק שרוחבו ניזון גם מרוחב של מערכת השלד באזור החזה והצלעות, הרי שגם החלק האחורי, שאינו נשען על רוחב של מערכת השלד באזור זה (באזור המותן יש לנו את השדרה בלבד ובאזור הגן הרוחב הינו רוחב האגן ועצמות הירך היוצאות ממנו) הרי שעדיין על החלק האחורי אסור ליפול בעוצמתו מזה הקדמי, לכן הדגש הרב על הרקמה השרירית, שזה תפקידה. מתוך אותו הגיון דורש התקן הקנדי שרוחב האגן עצמו יהיה דומה לרוחב הכתפיים וסל הצלעות.
חובה לזכור כי ה"מנוע" של הכלב נמצא בגפיים האחוריות וכל עוצמתו הדינמית (התנועתית) נובעת ממקור זה.
זיוות אחורי עובדה מעניינת הינה כי התקן אינו מתייחס ל"זיוות אחורי" וזאת בניגוד לתקנים רבים אחרים. אין כל אזכור למידה הנדרשת של זיוות אחורי, פרט לציון הכיפוף בקרסוליים. התקן אינו שולל ואינו מתייחס בכל דרך לאפשרות של זיוות אחורי ישר.
אוליף, המנסה להתמודד עם סוגיה זו, רואה בכך המחשה לכך שאין זה גזע של זיוות אחורי, ושזיוות אחורי מודגש אינו רצוי בגזע זה. אוליף מסביר את הדבר בכך שבגזע זה יש צורך בדחיפה חזקה מאחור וזו אינה קשורה לזיוות אלא למבנה הקרסול.
מי שכן מתייחס לזיוות אחורי הוא, שוב, התקן הקנדי, המתייחס במפורש לזיוותים וליחסים בין עצמות. התקן הקנדי מבקש כי המותנית (המעידה למעשה על עצם האגן) תהייה משופעת קלות לאחר, בזווית של 30 מעלות. התקן הקנדי גם עומד במפורש על זיוות אחורי של 45 מעלות. תקן זה מבקש כי עצם הירך (פמור) תהייה בזווית ישרה עם עצם האגן, ושעצם השוק (המורכבת מפיביה וטיבולה) צריכה ליצור זווית של 45 מעלות לקו האנכי. האגן ועצם הירך צריכים, לפי תקן זה, להיות בערך באותו האורך. היחסים בין עצמות הגפה האחורית צריכים להיות לפי תקן זה כדלקמן: 4 (ירך): 5 (שוק): 3 (קרסול).
קרסול התקן מתייחס לקרסול (עקב) רק בקצרה. לעומתו אוליף מייחס חשיבות גדולה במיוחד לעוצמת הקרסול, יותר מאשר לזיוות האחורי בכללותו. לטענתו עוצמתו של הכלב מגיעה ממבנה של קרסוליים נמוכים. במסגרת עבודתו עם שומרי הלילה נדרשה מהבולמסטיף עוצמה לצורך זינוק מהיר מתנוחת שכיבה או ישיבה לתקיפה, לצורך זה התאימו במיוחד קרסוליים קצרים ורבי עוצמה.
לפי התקן הקנדי אורך הקרסול צריך להיות כ 30% מגובה הכלב כפי שהוא נמדד מהקרקע לעצם האגן.
כפות – מקושתות היטב, דמויות חתול, עם אצבעות מעוגלות, סוליות קשות. ציפורניים כהות רצויות. כפות פרושות מאוד לא רצויות.
העובדה שתקן שהינו חסכן במילים יחסית מקדיש פסקה ארוכה לכפות מצביעה על חשיבותן. כבכל הגזעים הכבדים גם בבולמסטיף ניתן לראות כלבים הסובלים מכפות פרושות או שטוחות. יש הטוענים כי הדבר נובע מחוסר פעילות אולם לדעתי כלב בעל גנטיקה נכונה יטה לשמר צורה נאותה של כפות, אלא אם הוא מוחזק בתת-תנאים.
אוליף מבקר דגש יתר על הדרישה לציפורניים כהות (הוא קורא לה "פטישיזם"). את עצם הדרישה הוא מסביר בכך שהציפורניים הכהות הינן קשות יותר מהבהירות. לדעתי הדרישה לציפורניים כהות הינה חלק מהדרישה הכללית לפיגמנטציה טובה, דרישה הבאה לידי ביאוי בדרישה למסכה ואוזניים כהות, הפיגמנט בציפורניים הינו חלק ממכלול זה.
הדרישה לסוליות קשות מעידה על כך שמי שכתב את התקן היה מודע וקשוב לצרכיו של כלב עבודה. דרישה שכזו ניתן לראות זאת בדרך כלל בתקנים של גזעים עובדים הנדרשים להראות ביצועים בתנאי שטח.
זנב- ממוקם גבוה, חזק בבסיסו ומתחדד, מגיע עד לקרסוליים, נישא ישר או מעוקל, אולם לא בצורת האונד. זנב שבור מאוד לא רצוי.
כמו כל גזע גם הבולמסטיף זקוק לזנבו לצורך איזון בעת תנועה. העובדה שאין קוצצים את זנבו, בניגוד לגזעי שמירה אחרים (גזעים רוסים, גרמנים, איטלקים וכד') מעיד בין היתר על כך שהזנב נדרש לבולמסטיף לצורך הפעילות והתנועה ביער. הזנב צריך להיות ארוך בצורה מספקת (עד לקרסוליים) וחזק בבסיסו.
מיקום ונשיאת זנב מעבר לשגיאות הנראות כבר בלידה, ושבדרך כלל אינן מגיעות לזירת התערוכות (זנב שבור), ישנן שגיאות של מיקום ושל נשיאת ואורך זנב. כבכל גזע גם בבולמסטיף מיקום זנב נמוך מקורו בבעיה של אגן משופע יתר על המידה ובכך הוא מהווה אינדיקטור למבנה שגוי. נשיאת זנב נכונה וטיפוסית לגזע הינה הרמת הזנב לגובה הגב בעת תנועה. אין זה אופייני שבולמסטיף ינוע כשזנבו שמוט בין רגליו, ואילו זנב נישא מעל לקו הגב, במיוחד אם הוא מורם לכדי 90 מעלות או נמשך מעל הגב עצמו ב"נשיאת האונד", בוודאי שאינו רצוי.
זנב שבור מגדלים יודעים ששגיאות זנב מופיעות בגזע. לעיתים אנו נתקלים במי ששבר בזנב מהווה עבורם סוגייה מרכזית. אנשים אלו ימששו זנבו של הכלב משורשו ועד לקצהו על מנת למצוא עדות לאנומליה כלשהי, לעיתים הם אכן ימצאוה, תופעות מסוג זה קורות, אולם, לדעתי, כל עוד לא ניתן לראות את השבר מבלי למשש את זנב הכלב, אין לייחס לו חשיבות מרכזית בעת השיפוט. יש הטוענים ששבר בזנב, שהינו פגם במערכת השלדית, מעיד על שגיאות גנטיות נוספות שהכלב עשוי לשאת, בעיקר כאלו הנוצרות באותו שלב בהתפתחות העובר כמו השלד (למשל המערכת הלבבית) ולכן יש להקפיד ולהרחיק כל רמז לבעיה. מצד שני אין לשכוח את דמו של הבולדוג הזורם בעורקיו של הבולמסטיף, איננו רוצים להעלים דם זה והוא מגיע, יש לזכור, מכלבים בעלי זנב "שבור" מאין כמוהו. מעניין כי אוליף מציין כי במשך קרירת השיפוט שלו מרבית הכלבים בעלי שבר קל בזנבם שפגש, היו בעלי ראשים חזקים ביותר. דבר המתקשר עם מה שנזכר בפסקה הקודמת.
מעבר לכך ישנה החוליה העבה האופיינית בגזעים רבים לקצה הרבע הראשון של הזנב, במקום בו בעבר ניתן היה למצוא בלוטת ריח (ה"ויולט") במקום זה שכיח למצוא חוליה מעובה או עיוות קל במבנה החוליה.
צעד/תנועה – התנועה מעידה על עוצמה וכוח רצון. בתנועה ישרה, אסור שהרגליים הקדמיות או האחוריות יצטלבו או יתקפלו, רגל קדמית ימנית ורגל שמאלית אחורית מתרוממות ויורדות בו זמנית. קו גב יציב שאינו מופרע ע"י דחיפה חזקה מהרגליים האחוריות מצביע על תנועה מאוזנת והרמונית.
סעיף זה הינו חדש יחסית בתקן הבולמסטיף והוכנס במסגרת הסטנדרטיזציה של מבנה התקן. בכללו פרק זה דורש תנועה ישרה, מעט רחבה, העוברת ללא בעיה ל"סינגל טרקינג" בטרוט מהיר. התקן דורש תנועת טרוט, לא קרבינג או פייס, העלולים להופיע בקרב גזעים כבדים, בעלי "מצמד" קצר או רוחב רב מאוד (כדוגמת הבולדוג). כמו כן מקפיד התקן על תנועה תכליתית, הנעה בקו ישר ולא זורקת את הגפיים פנימה או החוצה. מדובר בתנועה נכונה ויעילה, כנדרש במרבית המכריעה של הגזעים.
פרווה – קצרה וקשה, עמידה בפני מזג האוויר, צמודה לגוף. פרווה ארוכה, משיית או צמרית מאוד לא רצויה.
עיקר התיאור מוקדש לפרווה עמידה מאוד לתנאי מזג האוויר המאפשרת לכלב לשהות בחוץ בלילות החורף הקשים, בגשם ובשלג, ברוח ובקור, כשהוא מבודד מתנאי הסביבה הקשים ומוגן בתוך פרוותו המאפשרת לו להמשיך ולתפקד.
צבע – כל גוון של מנומר, חום או אדום צריך להיות טהור וברור. סימן לבן מועט בחזה מותר. סימון לבן אחר אינו רצוי. מסכה שחורה הכרחית, מתבהרת לעבר העיניים, עם סימנים כהים מסביב לעיניים, התורמים להבעה.
התקן מאפשר שלושה צבעים בסיסיים: מנומר, חום ואדום. כפי שכבר הוזכר במקומות אחרים, הצבע המנומר היה צבעו המקורי של כלבו של שומר הלילה. צבע זה מאפשר לו להיבלע בצללי הליל של היעד ולבצע את תפקידו. גם התקן משמר מזכרת זו ומזכיר את הצבע המנומר ראשון, אף על פי שמזה עשרות רבות של שנים, בעצם מאז שהפך הבולמסטיף לגזע, הצבע הנפוץ ביותר הינו החום.
פיגמנטציה סעיף בעל חשיבות. לעיתים, במיוחד בכלבים מנומרים כהים, קל להתעלם ממחסור בפיגמנטציה, ומספר כלבים וקווי גידול ידועים סבלו מבעיה זו. העדר פיגמנטציה פוגע קשות בהבעה של הכלב. כפי שכבר הראיתי בסעיף קודם הפיגמנטציה הינה תכונה כללית ולכן התקן מבקש אותה גם בציפורני הרגליים.
פרת מדגישה, ובצדק, כיצד במהלך השנים הלך וגבר הדגש על צבע הזרבובית. החל מ"זרבובית כהה מועדפת", דרך "זרבובית כהה רצויה" ועד ל"זרבובית שחורה הכרחית". תיאור צבע הזרבובית, כולל האופן בו הוא נעלם בהדרגה לכיוון העיניים, ארוך ומפורט מבהיר את החשיבות שמקנה התקן לנושא. דגש מיוחד מושם על נקודה זו, בעוד שמהיבטים רבים אחרים התקן חסכן למדי במילים.
ועם כל זאת, עדיין פיגמנטציה חסרה בזרבובית, באוזניים ומתחת לעיניים הינה שגיאה שכיחה למדי, אפילו בקרב כלבים הנושאים תארי אליפות מכובדים.
ואם נשוב ונציץ לצדדים הרי שנראה כי התקן הקנדי מגדיר העדר מסיכה כ"שגיאה פוסלת".
צבע הגוף כאמור קיימים שלושה צבעים בסיסיים בגזע. הצבע המנומר מורכב מצבע בסיס, שהוא בדר"כ חום ועליו פסים (נימור) אנכיים בצבע שחור. מידת עומק צבע היסוד והפסים ומידת עובי הפסים ומידת הכיסוי שלהם את הגוף משתנה מאוד מכלב לכלב.
הצבע החום יכול לבוא בגוונים שונים, מצבע בהיר, כמעט קרם או בז' בהיר, ועד לחום בהיר. זהו הצבע הנפוץ ביותר בגזע, חרף התעצמות הפופולאריות של הצבע המנומר בשנים האחרונות. הצבע האדום כשמו כן הוא, אדום עז אך לא כהה. מבין שלושת הצבעים כיום הוא הנדיר יותר, כאשר שכיחותו עולה בארה"ב.
חשיבות רבה קיימת לאחידות תבע הגוף. יהא הגוון אשר יהא, עליו להיות אחיד לאורך כל הגוף. מוכרים מקרים בהם הצבע אינו אחיד והוא מתבהר במקומות מיוחדים כגון החזה או הלחיים (מעין דגם "בלק אנד טן" במהופך) לדעתי זו שגיאה ככל שגיאה אחרת ויש להתייחס אליה בהתאם.
לבן כאמור בין אבותיו של הבולמסטיף נמצאים גם גזעים בעלי צבע לבן. הצבע הלבן נמצא במאגר הגנטי של הגזע, אך במרבית הכלבים הוא כמעט ואינו קיים. התקן מתיר לבן אך ורק על החזה, וגם זאת בגבולות ברורים ובלתי נרחבים.
גודל –
גובה בכתפיים : זכרים 63.5-68.5 ס"מ (25-27 אינטשים); נקבות 61-66 ס"מ (24-26 אינטשים).
משקל: זכרים 50-59 ק"ג (110-130 פאונד); נקבות 41-50 ק"ג (90-110 פאונד).
לחלק זה של התקן חשיבות רבה, שכן הוא תוחם את "גבולות הגזרה", עד כמה העוצמה והרוחב הנדרשים בתיאור התקן, יכולים להרחיק לכת, עד כמה גדול ורחב וכבד יכול הבולמסטיף להיות ומצד שני היכן עובר הגבול המינימלי שמתחתיו הכלב אינו בעל הנוכחות והעוצמה הראויים לגזע?
התקן מאפשר מרווח סביר בין גדלי המינימום והמקסימום עם תנודה של עד קרוב ל 20% בגודל הכלב (משקל וגובה). ההפרש בין זכרים לנקבות דומה לזה שמוכר בגזעים אחרים, כאשר הדבר בולט במיוחד בפרמטר המשקל בו המשקל המירבי לנקבה הינו המשקל המינימלי לזכר.
חשיבות יש להבנת הצרוף של נתוני הגובה והמשקל, לחיבור ההולם בינהם יש חשיבות אף יותר גדולה מכל נתון כשלעצמו.
בתקן האמריקאי קיימת תוספת "כאשר מדובר בשני פרטים זהים, הרי שהכלב המוצק יותר, בתוך גבולות אלו, מועדף".
שגיאות – כל סטייה מהנקודות המצוינות צריכה להיחשב כשגיאה ומידת חומרתה צריכה להיחשב בהתאמה ישירה לדרגתה.
שוב, פרק שהוכנס במסגרת הסטנדרטיזציה של התקן, והוא אינו אומר דבר המיוחד לגזע הבולמסטיף, אלא קורא להפעלה של מידה ושל הגיון בריא בעת שקלול יתרונותיו וחסרונותיו של הכלב.
לתשומת לב – כלב זכר צריך להיות בעל שני אשכים הנראים נורמליים הנמצאים במלואם בשק האשכים.
ב5. הצבע המנומר
צבעו המקורי של כלבו של שומר הלילה היה הצבע המנומר. צבע זה אפשר לכלב להעלם בקלות בצללי היערות החשוכים ולהפתיע את משיג הגבול מבלי לחשוף את עצמו או את בעליו. בשנים הראשונות של הגזע צבע זה היה נפוץ, אך עם השנים הצבע הלך ונעלם עד לממדים מדאיגים. אולם בשנים האחרונות שב הצבע ומשגשג.
יש הטוענים כי קשה יותר לגדל מנומר טוב מאשר כלב חום ובוודאי שקשה יותר לזכות עם מנומר.
תפקיד מרכזי יש לבית הגידול OF HARBEX של הגב' F.A.M. WARREN. בשנת 1935 רשמה הגב' וורן את ההמלטה הראשונה בבית גידול זה שהינו בעל משמעות מיוחדת לחובבי המנומר. בהמלטה זו מהנקבה HARBEX JANE נולדו שישה זכרים ושתי נקבות. בינהם היה BIG BILL OF HARBEX המנומר. יש הטוענים כי ביג ביל נמצא מאחורי התעודות של כל הבולמסטיפים המנומרים החיים עמנו כיום. כפי שמספר CLIFFORD DERWENT "פלורנס וטד וורן הקדישו את חייהם לגידול מנומרים ואני משוכנע שללא מסירותם לא היו בולמסטיפים מנומרים כיום. הכלב הטוב יותר לעבודת הלילה של שומר היער הוא המנומר, אולם הצבע לא היה פופולארי בזירת השיפוט. ההסוואתיות שבצבע אינה תופסת-עין ולעיתים אף מטעה ומדמה שגיאה שאינה קיימת למעשה. הוורנים הצליחו להציל את הצבע ולגדל אלופים".
אינדיקציה למידת הפופולאריות של הצבע יכולה להיות כמות הכלבים המנומרים שהצליחו לזכות בתואר אליפות. הדבר מהווה הן מדד לכמותם בקרב האוכלוסיה והן למידת הלגיטימציה לצבע בזירת השיפוט. עד למלחמת העולם השנייה נרשמו 40 אלופים בגזע בבריטניה, רק שניים מהם היו מנומרים. כאשר אחת מבין השניים הלא היא FARCROFT SILVO ילידת 1925, שכזכור היתה הבולמסטיף הראשון שהשלים תואר אליפות, בשנת 1928.
SILBRIN OF HARBEX ילידת 1932 הפכה בשנת 1936 לאלופה ה- 21 בהיסטוריה של הגזע, והשניה מצבע מנומר. במשך שני עשורים שלמים לא זכה אף מנומר בתואר אליפות באנגליה עד אשר בשנת 1951 הפך CHIPS OF HARBEX, בן-נינו של ביג ביל לבולמסטיף ה- 71 אשר זכה בתואר אלוף, הוא היה הזכר המנומר הראשון ולמנומר השלישי בסה"כ שזכה בתואר.
בשנת 1964 הופיע בית הגידול SILVERFARM אשר התפרסם בעיקר תודות לאופיים הטוב של הכלבים. בית גידול זה גידל כלבים מנומרים רבים. אולם גם הוא לא הצליח לזכות באליפות עם מנומר וכך עד ל- 1976 לא זכה בולמסטיף נוסף בתואר, עד ל- BONNIE OF KELWALL נקבה של לין פרת, ילידת 1973, אשר הפכה בשנת 1976 למנומרת האלופה הרביעית בגזע, לאחר 25 שנה ללא אלוף מנומר.
גם מחוץ לגבולות בריטניה המצב לא היה שונה ולראייה במאמר ב- DOG WORLD האמריקאי מנובמבר 1964 כותבת מרי פרסקוט כי "רוב חובבי הבולמסטיף האמריקאים מעולם לא ראו בולמסטיף מנומר". בשנות ה- 30 היה ניסיון לקדם את הצבע, אך הוא לא זכה להצלחה. הזכר PONTIAC MARCUS BRUTUS שימש ככלב רבייה ולטענת חובבי הצבע עשה רבות לשפר את הפגיעה בטיפוסיות שנגרמה בשל העדפה חד כיוונית של הצבע החום.
ובחזרה לבריטניה – ניתן למנות את שנת 1976 כשנת מהפך מסויים. בשנה זו זכתה בולמסטיפית מנומרת בתואר אליפות, כזכור לאחר 25 שנה ללא אלופים בצבע זה, ועד סוף שנת 1976 היו כבר 7 אלופים מנומרים (מתוך 200 בסה"כ). עד שנת 1984 הגיע מספר האלופים המנומרים ל – 11 (מתוך 260 אלופים).
אולם בשנות ה- 80 החלה הפופולאריות של הצבע עולה מחדש באנגליה. רון שנל מספר כי בשנת 1986 כבר השתתפו באליפות המועדון 16 כלבים בצבע מנומר, מתוך 129 כלבים שהשתתפו בסה"כ. לדבריו רק שנים בודדות קודם לכן השתתפו באותו אירוע רק 6 כלבים מנומרים. בשנת 1995 מתוך 10 אלופים חדשים 3 היו מנומרים ובכך הגיע מספרם הכולל ל- 20 (מתוך 363).
מנומר מפורסם במיוחד בשנות ה- 80 היה הכלב האמריקאי BLACKSLATE’S BOSTON BLACKIE כלב מנומר בעל איכות יוצאת מהכלל, אשר היה גם כלב הרבעה בעל השפעה וכיום הוא עומד מאחורי קווי דם רבים לא רק בארה"ב אלא גם ברחבי סקנדינביה, ספרד, גרמניה ועוד. כלב זה החזיק במשך זמן רב בתואר כלב הרביה הטוב ביותר בגזע בכל הזמנים (נכון לשנת 1996 אינני בטוחה שהשיא נשבר).
הצבע המנומר הולך ותופס בחזרה את מקומו הטבעי וכיום ניתן לראות מנומרים בקרב הכלבים הטובים ביותר בארצות כמו אנגליה, ארה"ב, גרמניה, סקנדינביה ועוד.