מחברת: אורית נבו
{ slider ההיסטוריה של הגזע / היסטוריה עתיקה}
אף ששמו ניתן לו רק במחצית המאה ה- 19 הדוג דה בורדו הינו אחד הגזעים העתיקים שנוצרו בצרפת. יש הטוענים כי גזע זה הינו הקרוב ביותר למולוס העתיק של אירופה. כמו גזעי המולוסר האחרים גם לגבי מוצאו של הדוג דה בורדו קיימות סברות שונות ששתי המרכזיות שבהן מדברת האחת על אב קדום, גדול גוף ופחוס אף, שעשה דרכו, לפני כשלושת אלפים שנה או יותר, לצד שבטים נודדים ועמים כובשים, מטיבט והודו, דרך מסופוטמיה, לאיי יוון ומשם רומא ועם הלגיונות הרומאים התפשט על פני כל אירופה - במקרה של הדוג דה בורדו עד לארץ הגאלים.
ותיאוריה שניה, לא פחות מרכזית, הטוענת כי מוצאו של הגזע בצרפת עצמה שם התפתח באופן עצמאי במשך הדורות.
התיאוריה האסיאתית/אלנית - הדוג דה בורדו הינו מולוסאיד. מונח זה לא מתאר רק תכונות גוף (להן נדרש בהמשך) אלא הוא גם מרמז על מוצא המתייחס לאב קדום, כלב היסטורי גדול גוף ופחוס אף, שלפי תיאוריה זו הגיע מאזור הודו וטיבט. לצד עמים נודדים ושבטים כובשים עשה את דרכו דרך מסופוטמיה, ערש התרבות האנושית, אל האי היווני אפירוס (Epirus) או Molossia , ממלכתו הקטנה של המלך מולוס האגדי. משם התקדם הכלב, לצדם של לוחמים וסוחרים, אל רומא וממנה, בסופו של דבר, לצרפת או Gaulle של אז.
יש המשייכים את הדוג דה בורדו כצאצא ישיר של כלבי ה Alans (או ה Alaunts), שהגיעו במסגרת נדידת העמים שתוארה לעיל, מצפון הריין ובשנת 496 לספירה כבשו את צרפת וחדרו עד לספרד. השערה זו נסמכת על כתבים נדירים מהמאה ה- 14 של הרוזן Gaston Phebus מ- Foix-Bearn, שכתב ב"ספר הצייד" על ה- Alans Vautres אביו הקדום של הדוג דה בורדו.
לפי גישה זו הדוג דה בורדו הינו צאצאו הישיר של המולוס של ימי הביניים, אשר שמר על המראה הטיפוסי, בעוד שגזעים אחרים השתנו.
התיאוריה הצרפתית - תיאוריה שניה, לא פחות מרכזית, טוענת כי הגזע הינו צרפתי משחר קיומו. תיאוריה זו נשענת בין היתר על ממצאים ארכיאולוגיים, לפיהם מצאו ארכיאולוגים באדמת צרפת עצמות פריהיסטוריות של דוג. לטענת טריקה, ההיסטוריון של הגזע, עצמות אלו מהוות עדות לכך שבצרפת התפתח לו באופן נפרד ועצמאי גזע מולוס מקומי.
{ slider א2. מימיי הביניים למאה ה- 19}
בימים עברו שימש הדוג דה בורדו במגוון של שימושים: צייד (גם של חזירי בר ודובים), קרבות (למול מגוון רחב של סוגי בעלי חיים מכלבים ושוורים ועד דובים), שמירה (בעיקר באזור בתי מטבחיים, כרמי גפנים ועוד), עזרה לרועי בקר ומשיכת משאות. במאה ה- 15 שימש הדוג דה בורדו לשמירה על מנזר מונט סאן מישל.
בסוף ימי הביניים הפכו הגלדיאטורים לנוהגי בקר וכלביהם התאימו עצמם לעיסוק החדש, כאשר גם הצורך בכך פחת הפך הגזע לשומר אישי. הדוג דה בורדו (כגזעי מולוסר אחרים) היה לעיתים קרובות כלבם של הקצבים. אין זה פלא, שכן בימים עברו לא כל אדם יכול היה להרשות לעצמו את המותרות של האכלת כלב כה גדול ובעל תאבון בריא, שניזון מבשר יקר. לכן היו אלה בדרך כלל הקצבים שהחזיקו בכלבים הגדולים, לאורך הדורות ועד המאה ה- 20. אולם גם הקצבים לא חיפשו אוכלי חינם והדוג דה בורדו (שוב, כגזעים אחרים) שימש אותם במגוון של שימושים כגון ריתוק והובלת שוורים או משיכת עגלות ברזל עמוסות בשר. יש המספרים כי בעת המהפכה הצרפתית חיו כלבי דוג דה בורדו רבים באחוזות של אצילים ובעלי ממון, וכי כלבים אלו מסרו את חייהם בהגנם על בעליהם, עוד מספרים כי רבים מהם הושמדו יחד עם בעליהם האצילים. לפי גרסה זו מי ששרדו הם כלבים ששימשו את פשוטי העם ואחרים שניצלו מהאחוזות.
שימוש מעניין נוסף של הגזע מימיי הביניים ועד המאה ה- 18 היה ככלב שמירה כנגד פיראטים בנמלים באזור גנואה.
גם ליבשת החדשה הגיע הגזע. יש הטוענים כי הספרדים, שכניהם של הצרפתים ממערב, נטלו עמם כלבי דוג דה בורדו למלחמותהם במקסיקו. אם כי יתכן כמובן שמדובר בפרסה הספרדי, גזע שאינו קיים כיום והיה דומה לדוג דה בורדו. קיימות עדויות ברורות לפיהן במלחמת האזרחים האמריקאית שימש הדוג דה בורדו בצבא הדרום.
כפי שאנו רואים הדוג דה בורדו שימש במגוון עיסוקים, אולם אין ספק כי שמירה ולחימה היו ייעודיו המרכזיים של הגזע. כפי שכותב הפרופ' טריקה בהקדמה לחוברת המועדון שנדפסה ב- 1980 : הדוג דה בורדו שימשו למטרות רבות, אולם תפקידו ככלב קרבות הוא שהביא לתהילתו של הגזע, כמו גם לשם רע שרכש לעצמו. השם הזה היה מושרש כה עמוק בשפה הצרפתית עד כדי כך שנהוג היה לתאר אדם בעל מזג רע כבעל "מזג של דוגה".
{ slider א3. הדוג דה בורדו במאה ה- 19}
מעטות העדויות ההיסטוריות על הגזע מלפני 1863. יש הטוענים כי בתקופת המהפכה הצרפתית (1789) היה הגזע קרוב להכחדה. בכל מקרה ברור כי בתקופה זו נעלם הדוג דה בורדו מכל אזוריה של צרפת, להוציא את אזור בורדו או כפי שנקרא אז אזור דרום מערב צרפת - "אקוויטניה". בשנת 1848 שם לואי נפוליאון (נפוליאון השלישי) קץ לרפובליקה השניה של צרפת והקים את הקיסרות השנייה. תקופה זו שנמשכה כ- 20 שנה הביאה לשגשוג בקיסרות. גבולותיה הורחבו, הסחר, החקלאות והתעשייה פרחו ועמם גדלה התנועה בין אזוריה השונים של צרפת ושופרו הדרכים. בתקופה זו מתפשטת הכלבנות, ומתפשט גם אזור תפוצתו של הדוג דה בורדו מאקווטניה שבדרום מערב צרפת אל פריס, שם מצא לו הגזע חובבים רבים.
קשה לקבל תמונה ברורה על מצבו של הגזע באותה התקופה באזוריה השונים של צרפת, ולא ברור עד כמה היה הגידול אחיד. באותה תקופה שמו המגדלים דגש על כך שהכלב יהיה בעל תועלת, יותר מאשר על צורתו החיצונית. כלבים שונים גודלו בצורות שונות, בהתאם למטרות, שימושים וטעמם של בני האזור. במחצית השניה של המאה ה- 19 הוגדרו שלושה טיפוסים שונים של הגזע (עוד על שלושת הטיפוסים בהמשך). באותה תקופה היו חילוקי דעות בין מגדלים ושופטים לגבי מנשכים ומסכות. באמצע המאה ה- 19 עוברת על צרפת מהפכה אינטלקטואלית, מדעית ותעשייתית, המובילה לתפיסה מדעית-מודרנית גם של הכלבנות. תפיסה זו, ה-"Cynophilia" מובילה לתערוכת הכלבים הראשונה שנערכה בצרפת בשנת 1863.
תערוכת גני האקלום ואזכור ראשון לשם הגזע - תערוכת הכלבים הראשונה בצרפת נערכה בשנת 1863 ב- Jardin D'acclimatation "גני האיקלום" שבפריז. תערוכה זו היתה בעלת אופי שונה מתערוכות אותן אנו מכירים כיום. מטרת המארגנים היתה להציג את הגזעים הטיפוסיים לצרפת ולא דווקא עצם התחרות בין הכלבים. בתערוכה זו השתתפו 1,000 כלבים. ההיסטוריונים הצרפתים טורחים להדגיש את הכמות הגדולה של הכלבים, לעומת מספר של כ- 60 כלבים שהופיעו בתערוכת הכלבים הראשונה שנערכה באנגליה מספר שנים קודם לכן, ב- 1859, (תוך התעלמות מסוימת מהעובדה שבשנת 1863 כבר הגיעו לתערוכת הכלבים בלונדון כ- 2,000 כלבים…). אחת הסיבות המקנות לתערוכה ראשונה זו מקום של כבוד בהיסטוריה של הגזע הינה כי בקטלוג התערוכה אנו מוצאים את האזכור הראשון של "Dogue De Bordeaux" כגזע. שם זה ניתן לגזע רק באותה תקופה, על שם עיר הבירה של המחוז בו גדלו הכלבים, וקטלוג התערוכה הינו האסמכתא הרשמית הראשונה לשם זה. עם זאת "דוג דה בורדו" לא היווה קטגוריה בפני עצמו, אלא הגדרה במסגרת תיאורם של חלק מהכלבים שהופיעו תחת הקטגוריה "מסטיף".
מנצח הגזע בתערוכה היה כלב ענק בשם Magentas שגובהו הגיע ל- 70 ס"מ, צבעו היה חום עמוק, נטול מסכה שחורה. הניצחון זיכה את בעליו בפרס של 150 פרנק. התערוכה הבאה נערכה בפריס בשנת 1865. בקטלוג תערוכה זו מופיע לראשונה תיאור של דוג דה בורדו, תיאור אשר, שומו שמיים, נכתב ע"י המילטון סמית' ותורגם מאנגלית. חרף עובדה חשובה זו, הרי שבתערוכת 1865 לא הוצגו דוגות.
הדוג דה בורדו בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 – את היעלמותם של הדוגות ניתן ליחס בין היתר לזמנים הקשים. הקיסרות השניה היתה שקועה במלחמה הצרפתית-פרוסית, מלחמה שהסתיימה במפלתה בשנת 1870 ובהקמת הרפובליקה השלישית של צרפת. כמו בכל מלחמה משמעותית סבלו הכלבים גם ממלחמה זו, ויש המספרים כי בפאריס של 1870 לא בחלו באכילה של כלבים, חתולים ואף עכברושים. יש לשער כי, כתמיד, הכלבים הגדולים סבלו יותר. בכל מקרה כלבי הדוג דה בורדו נעלמו מזירת התצוגות עד לשנת 1883. תערוכת גני טולרי שבפאריס שנערכה כאמור בשנת 1883 הינה התערוכה הבאה בה הוצגו כלבי דוג דה בורדו.
בקטלוג ניתן למצוא את הדוג דה בורדו תחת שתי קטגוריות: "כלבים להגנה על אנשים ושמירה על בתים ובקר" וכיתה לכלבי "דוגה צרפתי (מסטין כפרי)" אשר כללה למעשה כלבי דוגין בגובה של כ- 50 ס"מ (לעומת גובה של עד 80 ס"מ שנרשם אצל כלבים בקטגוריה הקודמת). מעניין לציין שאחד הכלבים שנרשם כדוג דה בורדו, Tigre, מצויין בקטלוג ככלב בגובה של 80 ס"מ (!) ובצבע חום עם נימור שחור (!). מנצח הגזע בתערוכה זו היה Marius כלב בצבע אדום עם כתמים על חזהו, בגובה 73 ס"מ, מפאריס. מגנין, אבי הגזע, המתייחס לתערוכה זו, טען כי גובהו של הכלב היה למעשה 74 ס"מ וכי צבעו היה כשל המסטיף (רק ללא המסכה השחורה), וכי כלב זה הינו הוכחה לכך שדם של מסטיף חדר לגזע הצרפתי. זכייתו של כלב זה שימשה את מגנין במסעו למען יצירת תקן לגזע הדוג דה בורדו והכרה בכך שגזע זה אינו צריך לשאת סימנים של הכלאה עם "דוגה אנגלי".
הרישומים הראשונים בספר הגידול - בתערוכת 1887 נרשמה וזכתה בפרס הראשון כלבה בשם Lionne בצבע חום עם מסכה שחורה. כלבה זו, ילידת 1884, הינה הדוג דה בורדו הראשון שנרשם בספר הגידול הצרפתי (LOF). היה זה ב- 8.9.1887 ומספרה היה 596. ליאונה היתה בתו של מאריוס.
עד שנת 1889 נרשם בספר הגידול רק ליאונה. גם בין 1890 ל- 1892 לא היו כל רישומים וגם בהמשך נרשמו בין 0 ל- 2 כלבי דוג דה בורדו בשנה. רק בשנת 1911 נרשמת המלטה של 6 גורים בספר הגידול. בשנת 1912 נרשמו 3 גורים מאותה המלטה ועוד 2 מהמלטה נוספת. ב- 1913 נרשמה המלטה של 9 גורים.
{ slider א4. שלושה טיפוסים של הגזע}
במחצית השניה של המאה ה- 19 , לאחר תקופת שפל, החל להיות נפוץ מגוון של כלבים שכונו "דוג דה בורדו" ואשר היו בעלי צורות שונות. המגוון היה רב. יש לזכור כי באותה תקופה התנועה והתקשורת היו קשים ומוגבלים יותר מאשר בימינו ולכן באזורים השונים של צרפת התקבעו קווי דם שונים, בעלי מאפיינים ייחודיים לאותו אזור. במהלך המחצית השניה של המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 עדיין רבו הויכוחים ואי האחידות לגבי הטיפוס של הגזע. בשנים אלו הוגדרו 3 טיפוסים מרכזיים בגזע. כאשר חשוב לזכור כי בסופו של דבר המחלוקת הוכרעה ומזה כמאה שנה לגזע מוגדר תקן מחייב אחד בלבד.
הטיפוס הפריזאי – הטיפוס שהיה מקובל באזור פאריס. בשנות ה- 80 וה- 90 של המאה ה- 19 שלט טיפוס זה בזירת התחרויות. הטיפוס הפריזאי התאפיין בתכונות שהגיעו מהמסטיף האנגלי (המסטיף של המאה ה- 19, יש לזכור). כגון גוף מעודן, צבע פרווה חיוור, וסטופ חלש. לטענת המגדלים היריבים נראה טיפוס זה לעיתים קרובות כאילו הוא מעורב.
הטיפוס הטולוזי - מאזור טולוז. יש שקראו לו גם ה"טיפוס הדרומי" או "הטיפוס מ-Midi". בטיפוס זה ניכרת השפעתו של הפרו דה פרסה, הדוגה הספרדי. דוגמא מצוינת לכלב מרשים מטיפוס טולוזי ניתן לראות עד היום, בדמותו של כלב מפוחלץ, בבית הספר הוטרינרי בטולוז. היקף הראש של כלב זה מגיע ל- 69 ס"מ והיקף הזרבובית 41 ס"מ, אורך הראש 29 ס"מ ואורך הזרבובית 9 ס"מ, היקף החזה 101 ס"מ, גובה בשכמות 72 ס"מ וגובה במותנית 73 ס"מ, אורך הגוף 87 ס"מ.
הטיפוס הבורדוליאני – הטיפוס שהגיע מדרום מערב, מאזור בורדו. טיפוס זה דומה מאוד למתואר בתקן בן ימינו ולפיכך לא נרחיב כאן בתיאור שלו. בכל מקרה, אם הזכרנו כלבים מפוחלצים, הרי שאוסף נאה, הכולל כלבים מטיפוס בורדו, קיים במוזיאון להיסטוריה של הטבע בבורדו.
הדוגין (DOGUIN) - הסקירה לא תהייה שלמה אם לא נתייחס גם לדוגין. הדוגין היה טיפוס של דוג דה בורדו קטן, מעין עירוב בין דוג דה בורדו ובולדוג. להבדיל משלושת טיפוסי הדוג דה בורדו האחרים הרי שהדוגין נזכר לעיתים כסיווג בפני עצמו, גם אם בקטגוריית הדוג דה בורדו, ולהבדיל מהטיפוסים השונים של הדוג דה בורדו, הדוגין נזכר במפורש כטיפוס נפרד. התייחסות מפורשת לדוגין נמצאת הן בלקסיקון הקינולוגי והן אצל ד"ר סמנסיק, המדברים על כך שבעבר היו קיימים 2 גדלים של דוג דה בורדו: הגדול שקל כ- 100 פאונד (כ- 45 ק"ג) ושימש לקרבות דובים, והשני ששימש לקרבות עם שוורים שקל כ80 פאונד (כ-36 ק"ג). הדוגין נזכר גם בתקן של 1924. גם המבנה הגופני של הדוגין היה שונה מעט מזה של הדוג דה בורדו ובשום פנים לא היה זה "דוג דה בורדו קטן". ב- 1953 ניבא Maurice Van Cappel כי "סיווג B (דוגין) יעלם כאשר נהייה חזקים דיינו, עלינו להוציא מהגידול כל דוג דה בורדו במשקל של למטה מ- 35 ק"ג".
{ slider א5. Pierre Megnin}
"אביו הראשון" של הגזע, וחלוץ הדוג דה בורדו המודרני. זהו האדם שליווה אותו לאורך המאה ה- 19, בתקופה בה החל להיות מוכר בציבור הכלבני, לאורך התערוכות הראשונות ולקראת תקנונו לגזע אחיד בעל תקן מוסכם. פייר מגנין היה וטרינר בן המאה ה- 19 (חי בין השנים 1828-1905) ששימש כוטרינר צבאי ולאחר מכן כעורך האחראי של כתב העת הצרפתי Eleveur (המגדל). מגנין הסתייג מאוד מהגזעים הבריטיים והתקשה לראות כיצד מעבר לתעלה הולך וכובש מקום והכרה גזע חדש, חיקוי דהוי לדוג הצרפתי - הלא הוא הבול מסטיף. "הדוג דה בורדו בסכנה… כאשר היצרנים האנגלים מייצרים חיקוי לאחד מהגזעים הצרפתים הטובים ביותר, זהו הזמן לשים לכך קץ ולהציל את הגזע הטוב הזה". הדבר הביא אותו לנקוט בצעדים מעשיים. בשנת 1896 פירסם מגנין ספרון בשם Le Dogue De Bordeaux שתוכנו כלל סינתזה בין כלבי הדוג דה בורדו הטובים ביותר שהוצגו ונראו בצרפת בין השנים 1863-1895. כשהוא מתבסס על תערוכת הכלבים השנתית בפאריס. המאמר כולל תיאור ומאפיינים של הגזע והוא נחשב לאחד מהתיאורים הראשונים של הגזע והיווה את הבסיס הראשון לתקן. מגנין האמין כי היחידים המכירים את הגזע הצרפתי הזה הינם הצרפתים ולכן אין טעם לאפשר לזרים לשפוט אותו.
{ slider א6 Prof. Kunstler}
הפרופ' קונסטלר, מומחה לאנטומיה משווה ולאמבריולוגיה בפקולטה למדעים של בורדו, נחשב לאבי הדוג דה בורדו המודרני. קונסטלר הוא שמעביר אותנו לדוג דה בורדו של המאה ה- 20.
בין השנים 1898-1921 ניהל הפרופ' קונסטלר את המוזיאון להיסטוריה של הטבע בבורדו וחקר את אוסף הפוחלצים שלו. המוזיאון מפורסם עד היום בשל פוחלצי הדוג דה בורדו, על טיפוסיו השונים, המצויים בו.
בשנת 1909 ייסד קונסטלר את Club du Dogue de Bordeaux מועדון שחדל לפעול ב- 1913. בהמשך היה פעיל ב- Club bordelais du Dogue de Bordeax. בשנת 1910 פירסם קונסטלר את A Critique Etude du Dogue de Bordeaux (מחקר ביקורתי של הדוג דה בורדו). מחקר מעמיק ומרשים ביותר על הגזע, הכולל 60 עמודים ו- 122 תמונות וכן הצעה מפורטת ומדוקדקת לתקן הגזע. ההצעה נכתבה בין היתר מתוך בקשה שהפנה מגנין אל הפרופסור בנושא טיוטא לתקן גזע. התקן הנוכחי של ה- FCI מחשיב טיוטא זו כתקן השני של הגזע. קונסטלר הגדיר את בעייתו המרכזית של הגזע באותם הימים במספר מילים: "דבר אינו נפוץ כמו השם "דוג דה בורדו", דבר אינו נדיר כמו "הדבר האמיתי" עצמו". יש לזכור כי באותה תקופה עדיין רבו הכלבים המעורבים במסטיף, בולדוג או דני ענק וקשה היה למצוא את הכלבים טהורי הגזע. ה"תקן המוקדם" אותו כתב קונסטלר נכתב בהשראת התקן של הבולדוג האנגלי, אשר נכתב בשנת 1876, ועקב אחר מבנהו נקודה אחר נקודה. קונסטלר הדגיש את החשיבות שבהימנעות מהגזמות ועיוותים "נגד הגזמות ואבנורמליות, לעיתים מאפיינים מפלצתיים, הנובעים מהתנוונות או משיבה של תכונות כתוצאה מתהליך לא טבעי". בהתנוונות הוא מתכוון למשל להעדר פיגמנטציה (אף ורוד) ומסכה אדומה. כאן המקום לציין כי בניגוד למגנין הפרופ' קונסטלר העדיף כלבים בעלי מסכה שחורה. יחד עם זאת הוא לא פסל את המסכה החומה. צבע האף צריך לדעתו להיות שחור או חום כהה, אולם לא חום בהיר או וורוד ואף לא בצבע הגוף. ב"תכונות שחוזרות" (throwbacks) קונסטלר מתכוון להופעה של מאפיינים של הבולדוג, כמו למשל זנב שבור; זאת בניגוד למגנין, שבהתייחסותו ל"חזרה" התכוון להופעת מאפיינים של מסטיף, כגון המסכה השחורה. קונסטלר גם היה ביקורתי מאוד כלפי מגוון הטיפוסים בגזע. עם זאת באזור בורדו היו עדיין מי שחלקו על האידיאה של הדוג דה בורדו כפי שתוארה ע"י קונסטלר. מאבקים אלו נמשכו למעשה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב- 1914.
{ slider א7. הדוג דה בורדו במחצית הראשונה של המאה ה- 20}
מצבו של הגזע בתחילת המאה ה- 20 עדיין היה רחוק מאוד מלהיות מבוסס. בשנת 1910 נרשמו בספר הגידול הצרפתי (LOF) רק 3 כלבי דוג דה בורדו, שניים מהם ילידי השנה הקודמת. זאת בהשוואה ל- 10 מסטיפים אנגלים, 4 בולדוג אנגלי ו- 148 בולדוגים צרפתים. מרבית מגדלי הדוג דה בורדו לא החשיבו את ספר הגידול המרכזי והעדיפו לרשום את כלביהם ברישומים נפרדים משל עצמם.
חשוב לציין כי בשנים אלו שטרם מלחמת העולם הכלבים מחולקים הכלבים לפי קטגוריות של משקל, וחלק גדול של הכלבים נכנס בקטגוריה של "עד 45 ק"ג" המאפיינת את הדוגין. טריקה מבקש מאיתנו לזכור עובדה זו כאשר אנו שומעים מפעם לפעם אנשים המתלוננים כי "הגזע כיום אינו גדול וחזק כפי שהיה בעבר"…
בשנת 1909 ייסד קונסטלר את מועדון הגזע הראשון "מועדון הדוג דה בורדו". מועדון זה חדל מלפעול בשנת 1913. בשנת 1912 הוקם ע"י ברי הפלוגתא של קונסטלר מועדון מתחרה Societe Centrale du Dogue de Bordeaux. באותה שנה הוקם גם ה- Club bordelais du Dogue de Bordeax שקונסטלר מופיע כיועץ שלו. מועדון זה מציע מתווה לתקן הגזע. למלחמת המועדונים שמה קץ מלה"ע הראשונה.
מלחמת העולם הראשונה - כמו גזעים גדולים אחרים סבל גם הדוג דה בורדו קשות בעת מלחמת העולם הראשונה. לאנשים לא היה פנאי או כסף לא רק לטיפוח גזעים ועריכת תערוכות כלבים, אלא אף לגדל ולהאכיל את כלביהם שלהם. גם ספר הגידול הצרפתי שבין השנים 1914-1917 נעלם. מה שאנו כן יודעים הוא שבמשך מלחמת העולם הראשונה שימשו כלבי דוג דה בורדו כנושאי אלונקות שגררו פצועים משדה הקרב למקום מבטחים.
הפגיעה בגזע לא הסתיימה ביום סיום המלחמה. בין השנים 1917 ועד 1920 לא נרשמה אף המלטה של דוג דה בורדו בצרפת. לאחר המלחמה ברור היה שמצבו של הגזע איתן יותר באזור בורדו מאשר בפאריס. דמות מפתח הפועלת באזור זה הינו שוטר ומגדל בשם Jagourt , יריב מר משכבר הימים של קונסטלר. התערוכה הראשונה בה השתתף הגזע לאחר המלחמה היתה בבורדו והשתתפו בה 7 כלבי דוג דה בורדו (5 מהם בבעלות יגור). לשם השוואה באותה תערוכה השתתף מסטיף אנגלי אחד ושלושה בול-דוג. מכאן ניתן ללמוד כי באזור בורדו לאחר מלחמת העולם הראשונה מצבו של הגזע היה טוב מאוד בהשוואה לזה של גזעים אחרים.
Achille Bares - המועדונים שתפקדו לפני מלחמת העולם חדלו, כאמור, מלהתקיים ורק בשנת 1924 קם מועדון גזע חדש. המועדון בשם Club du Dogue de Bordeaux הוקם ע"י צייר מבורדו בשם Bares. ברה היה חובב כלבים מושבע, שופט ומגדל. ברה נחשב כמגדל בעל השפעה רבה בין שתי מלחמות העולם וזירת התערוכות (עם שכיח של כ- 5 כלבים בלבד בתערוכה) נשלטה על ידי כלביו לעיתים קרובות. ייסוד המועדון היה חלק ממאמציו לשקם את הגזע לאחר מלחמת העולם. בין היתר פירסם ברה באותה תקופה חוברת העוסקת בגזע וכן תמונות בהן רואים דוג דה בורדו וילד קטן וכלבי בורדו עם חתול. בכך עזר לקעקע את התדמית הקודמת, הברוטלית משהו, של הדוג דה בורדו ככלב קרבות. זה גם המקום לציין כי בתחילת המאה ה- 20 חדלו לקצץ את אוזני הדוג דה בורדו, מנהג שהיה מקובל בעבר. סביר להניח כי שינוי זה מעיד על השינוי בתפקודו של הגזע.
אחת מפעילויותיו של ברה היתה לשים קץ למחלוקות שהפרידו בין אוהבי הגזע לפני המלחמה. כתוצאה מכך פורסם בשנת 1926 מתווה לתקן הגזע. התקן מכריע במספר נושאים: במחלוקת בדבר המסכה - המסכות השחורה והאדומה הינן בעלות מעמד שווה; בעניין המנשך – הדוג דה בורדו הינו בעל מנשך סנטרי ובו הפרש של לפחות ס"מ אחד בין 2 הלסתות, אולם לא מנשך מוגזם. תקן ראשון זה נתן שתי מידות שונות של גובה ומשקל לגזע, ככל הנראה הדבר נבע מהרצון לכלול גם את הדוגין, הקטן יותר. בהמשך נוספו לתקן זה רשימת שגיאות וכן חלוקת נקודות, אך פרט לכך נותר תקן זה ללא כל שינוי עד לתקן שאושר בשנת 1971.
הקמת ה- Societe des Amateurs du Dogue de Bordeaux - בשנת 1930 הוקם מועדון הגזע הקיים עד היום והמהווה את הסמכות המרכזית של הגזע בעולם: Societe des Amateurs du Dogue de Bordeaux, הידוע גם בראשי התיבות SADB , אשר הוכר על ידי ההתאחדות הצרפתית לכלבנות. המועדון איחד את המגדלים השונים, אשר בעבר היו מפולגים.
בשנת 1929 נערכה תערוכת ה- Specialty הראשונה של הגזע, אולם השתתפו בה 5 כלבים בלבד.
מלחמת העולם השניה
מלחמת העולם השניה שבה ופגעה בגזע קשות. על המצב הקשה ניתן ללמוד מגיליון "המגדל" של יולי 1939 (כחצי שנה לאחר פרוץ המלחמה) בו מוצעים כלבי דוג דה בורדו רבים למכירה. בין מגדלי הגזע ובעלי הכלבים המצטיינים היו כאלו שגוייסו לצבא ונאלצו למסור את כלביהם, אחרים ירדו למחתרת. יחד עם זאת במהלך המלחמה ממשיכות להיערך בצרפת הכבושה תערוכות כלבים. לעומת זאת ספר הגידול שבין השנים 1936-1946 נעלם.
{ slider א8. הדוג דה בורדו לאחר מלחמת העולם השניה}
רק פרטים מעטים של דוג דה בורדו נותרו בצרפת עם תום המלחמה ומצבו של הגזע הזכיר את מצבו של המסטיף באנגליה. מועדון הגזע אומנם המשיך להתקיים ובראשו עדיין עמד בארה הנלהב. בדיוק כפי שהיה לאחר מלחמת העולם הראשונה גם הפעם היו אלו מסירותו והתלהבותו של ברה, כמו גם הביקורתיות בה נהג בכל הקשור לגידול ולטיפוסיות גם בזמנים הקשים, שתודות להם הצליח הגזע להתאושש אחרי מלחמת העולם השנייה. ברה ימשיך למלא את תפקידו זה עד לפרישתו מראשות ה- SADB בשנת 1956 כשהוא בן 79.
מוריס ון קאפל טוען כי בסוף המלחמה שרדו רק 4 נקבות דוג דה בורדו שהיו עדיין בגיל הרבייה. בארה דיבר על 4 עד 5 כלבים בכלל ופול מגנין, בנו של פייר מגנין, פסימי וביקורתי כאביו, מדבר על כך שלא נותר אף דוג דה בורדו "רק כמה דוגינים לא מוצלחים". עם זאת מעניין למצוא הערות על כך שבשל תזונה דלה יחסית ומשקל נמוך האריכו כלבי הדוג דה בורדו ששרדו את המלחמה ימים, מעבר למקובל בימינו.
עליה וירידה בשנות החמישים - בתי הגידול הבולטים שנטלו חלק בהתאוששות הגזע בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה היו Fenelon של ון קאפל, וכן du Cerbere ו- de la Fon du Ce ו- Recollets du Lude. בתחילת הדרך נראה היה כי קצב ההתאוששות של הגזע מרשים למדי. בעוד שבין השנים 1925-1945 נרשמו בספר הגידול הצרפתי 61 כלבי דוג דה בורדו, הרי שבין השנים 1945-1950 נרשמו 154 כלבים!. בשנים 1950-1951 נרשם מספר שיא של גורים, מספר שלא נודע כמוהו מאז החלו הרישומים ועברו עוד שנים עד שמספר זה חזר על עצמו: 79 כלבים בכל שנה. בשנת 1952 ירד מספר הכלבים הנרשמים ל- 68 בלבד. היתה זו תחילתה של נפילה שנמשכה עשור שלם. בשנה שאחריה, 1953, נרשמו רק 41 כלבים. בשנת 1958 מייבא ון קאפל, נשיא המועדון, שני כלבים מגרמניה! בשנת 1959 מגיעים לשיא שלילי חדש של רישום 34 כלבים בלבד, מתוכם 10 בבית גידולו של ון קאפל. בשנת 1960 הגיע מספר הרישומים ל- 27 בלבד ובשנה שאחריה 24 בלבד. הרישומים בין השנים 1962 ל- 1976 אבדו (בתהליך של מעבר ספר הגידול הצרפתי למיחשוב…). וכך, למרות שבשנות ה- 50 מדברים על התאוששות, הרי שהכוונה היא בעצם להצלה, ההתאוששות המלאה לא הגיעה אלא בשנות ה- 70 של המאה ה- 20.
{ slider א9. Maurice van Capel}
מוריס ון קאפל הינו האדם המזוהה יותר מכל עם התאוששות הגידול ועליית הגזע לאחר מלחמת העולם השניה. ואן קאפל החל בשנת 1946 עם 7 כלבי דוג דה בורדו שהצליח לאסוף במאמצים רבים. מתוך שבעת הכלבים רק שניים: שרה הצרפתייה ופאש הבלגי, היו בגיל רבייה. למרבה המזל הצליח הזיווג בינהם, וקומבינציה זו היוותה את ההתחלה לקוי הגידול של הגזע לאחר מלחמת העולם השנייה. בית גידולו נקרא de Fenelon. בשנים שלאחר המלחמה היוו כלביו של מוריס ון קאפל את החלק המרכזי של הכלבים שנרשמו בצרפת ואשר הופיעו בתערוכות.
ב- 1951 הוא מפרסם מאמר חשוב על הגזע. הוא מביא עובדות ומספרים לגבי רישום הכלבים ומתווה עקרונות יסוד ל"דוג דה בורדו המודרני". הוא מזכיר במאמר את העובדה שכיום רבים מהכלבים גדלים בדירות, ו"הם מזילים הרבה פחות ריר ממה שאומרים עליהם". בקיצור הדוג דה בורדו "חי חיים מתורבתים, עם אנשים מתורבתים, ששותים יין Vintage מבורדו". הוא מזכיר עוד את העובדה ששוב לא ניתן לזכות בתערוכה עם כלב דוג דה בורדו בעל אוזניים קצוצות.
בשנת 1956 כאשר בארה הותיק פורש נבחר ון קאפל ליו"ר מועדון הגזע והוא שימש בתפקיד זה במשך שנים רבות.
{ slider א10. Raymond Triquet Prof}
פרופ' טריקה, מומחה לשפות (הוא הינו פרופ' ללינגוויסטיקה) הינו הגיבור הרביעי של סיפורנו. טריקה, בעל חוש היסטורי מפותח, עניין וסקרנות בלתי נדלים, ידע עצום בהיסטוריה של הגזע וכן שליטה מעולה בשפות, מהווה דמות מרכזית עבור כל שוחרי הגזע בימינו. שליטתו של טריקה בשפות ופעילותו ב-FCI תרמו גם הם לקידומו של הגזע בעולם. תרומתו לניסוח תקני הגזע ב- 1971 וב- 1995 הינה מכרעת. טריקה החל מתעניין בגזע בשנות ה- 50, כאשר פגש את הכלב Cesar de la Croix Coupee. הוא החל לגדל תחת שם בית הגידול de la Maison des Arbres. בית גידולו היה פעיל במשך עשרות שנים והעמיד המלטות ואלופים אך לא היה בסדר גודל משמעותי כמו בית גידולו של ון קאפל ובתי גידול אחרים.
בשנת 1971 כתבו טריקה ו- Dr. Luqurt, מומחה כלבני נוסף, מחדש את התקן של הגזע, לדברי טריקה תקן זה של הדוג דה בורדו שימש כבסיס למודל התקן שה- FCI אימץ מאוחר יותר בועידתו בירושלים ב- 1987. בשנת 1995 שב טריקה ושכתב את תקן הגזע בעקבות מודל ירושלים.
בדו"ח השנתי של מועדון הדוג דה בורדו הצרפתי, SADB, משנת 1980 מספר טריקה על מניעיו בעת כתיבת התקן החדש "בשל עבודתי (בלשנות) אני מודע היטב לחשיבותה של המילה הכתובה: תקן המתואר באופן רע עלול להוביל לטעויות וליצירת יצורים בעלי מום". בשנת 1997 פירסם טריקה את הספר החשוב ביותר בתולדות הגזע "הסאגה של הדוג דה בורדו". ספר זה, שנכתב בשפה הצרפתית, פורסם בשנת 2001 באנגלית. הספר זה מהווה עבודת מופת כלבנית ומסמך מרתק בכל הקשור להיסטוריה של הגזע ולהבנה של הרציונאל שמאחורי התקן.
לטריקה גם כשרון ללמד והוא שש לעשות זאת. כמי שזכתה להתלמד אצלו בתערוכת הגידול השנתית של המועדון הצרפתי בשנת 1992, בהליך שנמשך יומיים וכלל מבחן אופי בצד תחרות צורה, בה נטלו חלק יותר מ- 200 כלבי דוג דה בורדו מרחבי צרפת, אירופה ואף ארה"ב. לא ניתן היה שלא להתרשם מהסבלנות, העניין וההבנה העמוקה בה מילא לא רק את משימת השיפוט, בצד שניים מעמיתיו הצרפתיים (תערוכת הגידול של המועדון נשפטת בידי צוות של 3 שופטים), אלא גם את הדרכת המתלמדים מארצות מרוחקות ולא מרכזיות לגזע כמו שוודיה וישראל.
{ slider א11. המאה ה- 21}
את המאה ה- 21 החל הגזע בצרפת ברגל ימין, כאשר בתערוכת המועדון השתתפו 177 כלבים, עדיין מרביתם מצרפת אך בהשתתפות מספר לא מבוטל של כלבים מבלגיה, הולנד, ספרד, פורטוגל, דנמרק, שוודיה, פולין וארה"ב. ניתן לומר כי מצבת השתתפות זו מבשרת את המגמה העולמית הנוכחית: מצד אחד גידול ניכר במספר הכלבים, עם מספר לא קטן של המלטות, ומצד שני מגמה של בינלאומיות פורחת ומשגשגת ונפילת הגבולות. המגמה הבינלאומית הזו משפיעה גם על צרפת ועל המולוס הלאומי שלה. על אף השוביניזם הלאומי, שחלק גדול מאבות הגזע לא טרחו אף להסתירו, כיום קווי הדם מתערבבים לא רק באופן חד סיטרי – מצרפת אל שאר העולם, אלא גם להפך. כיום ניתן לראות כלבים בלגים, הולנדים וספרדים בקווי דם צרפתים מרכזיים.
{slider כללי}
התקן המופיע כאן הינו תקן ה-FCI המחייב לגזע, התרגום לעברית נעשה מגרסה האנגלית של תקן ה- FCI. נוסח התקן מופיע באותיות עבות. פרשנות לתקן מופיעה באותיות דקות.
תקן FCI מספר 116
התקן חודש בשנת 1995 ע"י Raymond Triquet בעזרת Serouil Philippe ו-ועד ה-SADB . תרגום לאנגלית: טים טיילור ורימונד טריקה.
ארץ מוצא: צרפת. תאריך פרסום התקן המקורי התקף: 14.4.1995
ייעוד: שמירה, הגנה ועיכוב
קבוצה: קבוצה 2 סקציה 2.1 (טיפוס מסטיף) ללא צורך במבחן עבודה.
{slider תקציר היסטורי}
הדוג דה בורדו הינו אחד הגזעים הצרפתים העתיקים ביותר, ככל הנראה צאצא לאלנים (Alans) ובמיוחד לזה שדוכס FOIX, גסטון פיבוס תיאר במאה ה- 14 בספרו Livre De Chasse כמי ש"אוחז בטרפו חזק יותר משלושה כלבי רוח ביחד". המונח DOGUE מופיע לראשונה בסוף המאה ה- 14. באמצע המאה ה- 19 הדוגות הללו כמעט ולא היו מוכרים מחוץ לאזור AQUITAINE. הם שימשו לציד חיות גדולות כמו חזיר הבר, לקרבות (לעיתים קרובות חוקיים), לשמירה על בתים ובקר ובשירותם של הקצבים. ב- 1863 התרחשה תערוכת הכלבים הראשונה בצרפת שנערכה בפריס בגני האיקלום. הדוג דה בורדו הוצג תחת שמו הנוכחי. היו טיפוסים שונים: הטולוזי, הפריזאי והבורדו, שהינו המקור לדוג של ימינו.
הגזע, אשר סבל מאוד במהלך שתי מלחמות העולם, עד לנקודה שבה לאחר מלחמת העולם השניה, היה בסכנת הכחדה, החל להתחדש בשנות ה- 60.
התקן הראשון נכתב ע"י פייר מגנין ב- 1896
התקן השני ע"י קונסטלר ב- 1910
התקן השלישי ע"י רימון טריקה עם הד"ר מוריס לוקט ב 1971
התקן הרביעי נוסח מחדש בהתאם למודל ירושלים של ה- FCI ע"י ריימון טריקה, בשיתוף עם פיליפ סרוויל נשיא מועדון הדוג דה בורדו הצרפתי ב- 1995.
התקן של 1995 - נכתב ע"י טריקה ו- Philippe Serouil, אושר ע"י ה- FCI ב- 1995 והוסיף "רקע היסטורי קצר", זאת לבקשתו של Dr Paschoud. לפי הצהרת מחברו, התקן המחודש נועד למלא את תיאור התנועה והאופי, לערוך הבחנות בין שגיאות חמורות ולבין שגיאות פוסלות, לאפשר מגוון רחב יותר של כלבים ע"י הגדרה רחבה יותר של מנשך ולהתאים את הגדרת המסכה לידע הגנטי המודרני.
{slider הופעה כללית}
מולוסאיד ברציסיפאלי קעור טיפוסי. הדוג דה בורדו הינו כלב בעל עוצמה רבה, עם גוף שרירי מאוד ועם זאת בעל הופעה כללית הרמונית. במבנהו הוא קרוב לקרקע, כאשר המרחק בין עצם החזה לקרקע נמוך במעט מעומק החזה. מוצק, אתלטי, רב-רושם ובעל הופעה מאוד מרשימה.
מולוסואיד – המונח נטבע ע"י Pierre Megnin , שמעבר לתפקיד שמילא ביצירת הדוג דה בורדו, היה גם חוקר שעסק בסיווגים זואולוגיים. מגנין ערך בסוף המאה ה- 19 חלוקה ובה סיווג את גזעי הכלבים השונים לטיפוסים הבאים: Lupoid (דמויי זאב), Braccoid (דמויי כלב צייד או האונד), Graioid (דמויי כלב רוח) ו- Molossoid. המולוסואידים מאופיינים בראש כבד, נוטה לריבועיות, אוזניים שמוטות קטנות למדי, זרבובית קצרה ורבת עוצמה, שפתיים עבות ושמוטות, גוף מאסיבי נמוך לקרקע, עור עבה ורפוי, עצם חזקה וגודל גופני ניכר.
ברציסיפלי – מקור המילה בשפה היוונית ומשמעותה "ראש קצר". גם כאן מדובר על מונח מתוך סיווג מהמאה ה- 19 המחלק את גזעי הכלבים לבעלי שלושה טיפוסי ראשים, הסיווג נקבע לפי היחס בין הגולגולת לבין הזרבובית. החלוקה הינה ל: Dolichocephaic (ראש בעל זרבובית מוארכת כדוגמת קולי), Mesocephalic (ראש בעל פרופורציה שווה בין גולגולת לזרבובית, בינהם כלבי שפיץ) ו- Brachycephalic (ראש קצר או פחוס, בהן הגולגולת ארוכה מהזרבובית).
קעור - המונח נטבע לראשונה ע"י הפרופ' Raoul Baron שכיהן בבית הספר הצרפתי הלאומי לוטרינריה בין השנים 1878 ל 1908. בארון חילק את גזעי הכלבים ל: Rectilinear (ישרי קו) כגון הספניאל, Convexilinear (קמורים) כגון הבורוזוי ו- Concavilinear (קעורים) כמו הדוג דה בורדו.
בנוסף יש חשיבות לפרופורציה – היחסים בין המידות השונות של הכלב. גם כאן חילק ברון לשלושה טיפוסים: Mediolinear (רועה בלגי), Longliniar (כלבי רוח), Brevlinear (דוג דה בורדו). בין הטיפוסים הללו שורר חוק הוראציות התואמות – כאשר וריאציה אחת מובילה לאחרת. כך למשל לא ניתן להגביה כלב במימד הגובה מבלי להופכו לשטוח יותר במימד הליניארי. הדבר בא לידי ביטוי בפורמט – (הטרומטריה) לפיו עיקר המשמעות איננה בגודל כשלעצמו אלא ביחסים שבין גודל ומשקל. כאשר אנו מבינים זאת אנו מקבלים שככל שהדוג דה בורדו יגבה הוא בהכרח יאבד מרוחב הצלעות שלו.
כלב קעור קלאסי, כדוגמת הדוג דה בורדו, הינו בעל קווים קעורים הן בראש והן בגוף. באותה מידה שהסטופ ניכר, כך גם הקו העליון של גוף הכלב לא יהיה ישר בצורה מושלמת, הגפיים הקדמיות לא תהיינה ישרות לחלוטין, קצוות הגוף (הזרבובית, הכפות) לעולם יהיו רחבים ולא חדים כפי שזה אצל כלבים קמורים (למשל כלב רוח).
הופעה כללית הרמונית - כאשר אנו מבינים כרקע את הניתוח של בארון, דשמברה וממשיכיהם, אנו רואים שהדוג דה בורדו שהוא כלב קעור, בעל פרופורציות של ברווליניאר וראש ברציסיפלי - הינו בעל פרופורציות כמעט מושלמות.
אתלטי - בעבר השתמשו בתקן במונח "נורא אתלטי" (redoubtable). בתקן החדש נשארה המילה אתלטי אך הורדה ההדגשה.
נמוך לקרקע – מונח המדבר בעד עצמו, אולם התקן טורח להסביר אותו "המרחק בין עצם החזה והקרקע נמוך במעט מעומק החזה". הגדרה זו מחמירה יותר משהיה נהוג בתקני העבר. בשנות התשעים מחדשי התקן העדיפו להדגיש את חשיבות המוצקות של הגזע.
{slider פרופורציות חשובות}
אורך הגוף, הנמדד מקצה הכתף לקצה האחוריים, עולה על הגובה, הנמדד מהשכמה, ביחס של 11/10.
עומק החזה גדול יותר ממחצית הגובה בשכמות.
האורך המרבי של הזרבובית שווה לשליש מאורך הראש.
האורך המזערי של הזרבובית שווה לרבע מאורך הראש.
בזכרים היקף הגולגולת שווה פחות או יותר לגובה בשכמות.
אורך-גובה - פרופורצית הגובה-אורך של הדוג דה בורדו הינה 10:11, כאשר הכלב רק במעט יותר מאורך מאשר גבוה.
גולגולת-זרבובית - היחסים שבין הגולגולת לזרבובית חשובים מאוד לקביעת ההבעה הטיפוסית לגזע. כפי שאנו רואים התקן מאפשר מרווח מסוים, כאשר אורך הזרבובית הינו בין שליש לרבע מסך כל אורך הראש. המשרע הרחב יחסית נקבע בכדי לאפשר קיומו של מגוון גנטי.
{slider התנהגות ואופי}
כגזע לחימה עתיק, הדוג דה בורדו מחונן ביכולת שמירה, אותה הוא עושה בדריכות ואומץ רבים, אך ללא תוקפנות. בן-לוויה טוב, קשור מאוד לבעליו ורב רגש. רגוע, מאוזן, בעל סף גירוי גבוה, לזכר בדר"כ יש אופי דומיננטי.
אנו זוכרים את אמרתו של מוריס ון קאפל בדבר הדוג דה בורדו ששוב אינו גלדיאטור, אלא חי חיים תרבותיים בחברת אנשים תרבותיים (ראה פרק קודם).
לפי טריקה גם בכל הקשור לאופי הדבר החשוב ביותר הינו חוסר הגזמה. "לפני שנים רבות הפכו את הדוג דה בורדו לגלדיאטור. כמו כן ניתן להפוך אותו לכלב-סלון. לדוג דה בורדו יש כשרון שווה לשני הדברים. אולם אל לנו להפכו לאף אחד מהשניים". ההגדרה של "בן לוויה טוב" הוספה בתקן האחרון על מנת לחזק ולרמז לתפקידו הנוכחי של הכלב. הציון בדבר הדומיננטיות של הזכר הוסף בגרסה האחרונה של התקן.
{slider הראש}
גדול, בעל עוצמה, מזוות, רחב, קצר למדי, בעל צורת טרפז במבט מלמעלה ומלפנים.
בכל גזע הראש תורם יותר מכל לטיפוסיות הכלב, על אחת כמה וכמה בגזע זה. על מידת החשיבות של הראש ניתן ללמוד מהמספר הרב של השורות, הסעיפים ותתי הסעיפים שהתקן מקדיש לו. טריקה כותב בהקדמה לחוברת תקן הגזע "אל לנו להגזים במה מהתכונות של הדוג דה בורדו. לדוג דה בורדו פנים קצרות, אולם לא עד למידה בה אלו אינן מאפשרות לו לנשום. הוא בעל מנשך סנטרי, אולם אל לנו להגזים תכונה זו עד כדי כך שתפגע בעוצמת לסתותיו. הוא בעל שפתיים משוכות מטה, אך הן גמישות וברות השבה. הדוג דה בורדו חייב להיות מסוגל לנשוך מבלי שיפצע את שפתיו שלו. הקמטים מקנים לו את ההבעה שאין לטעות בה, אולם הם חייבים להישאר גמישים ולא להפוך לקפלים מתים, שאיבדו את היכולת לנוע ולהתיישר והופכים למקור לזיהומים". ראש טוב צריך להיות קצר, מוצק, עמוק ורחב, בעל צורת טרפז, סטופ עמוק, לחיים ניכרות וקפלי עור ברי תנועה.
טרפז –לצורת הטרפז חשיבות מרכזית.
חשוב לציין כי בניגוד לגזעים אחרים (כמו הבולדוג האנגלי למשל) אצל הדוג דה בורדו "הזרבובית איננה מלאה מתחת לעיניים". דוג דה בורדו שיש לו עודפי בשר בבסיס האף הינו בעל טיפוסיות יתר בלתי רצויה.
שגיאות: ראש צר, סטופ לא מספק, זרבובית מוארכת (לעיתים מכונה בעגה "פינוקיו"), זרבובית שטוחה (מכונה בעגה "מקור ברווז").
{slider אזור הגולגולת}
בזכרים: היקף הגולגולת במקום הרחב ביותר שלה, זהה פחות או יותר לגובה כפי שנמדד בשכמות.
בנקבות: היקף הגולגולת יכול להיות מעט נמוך יותר.
העוצמה והצורה של הגולגולת הינם תוצאה של התפתחות משמעותית של העצמות הטמפורליות, הקשתות הסופרה-אורביטליות (מעל ארובת העין), הקשתות הזיגומטיות (של עצמות הלחיים) וההתרחבות בין צדי הלסת התחתונה.
החלק העליון של הגולגולת מעט קמור מצד לצד.
סף המצח, הסטופ, מודגש היטב, בזווית כמעט ישרה עם הזרבובית (95-100 מעלות).
החריץ הקדמי עמוק ונעלם בכיוון האחורי של הראש. המצח שולט בפנים, והוא יותר רחב מאשר גבוה.
המצח חרוש בקפלים סימטריים משני צדי החריץ האמצעי. קפלים עמוקים אלה ניידים בהתאם למידת הדריכות של הכלב.
קימוט – הדוג דה בורדו מתאפיין בקפלי העור שעל פניו. חרף העובדה שהפחיסות והקפלים הינם ה"סימן המסחרי" של הגזע, עדיין אין להגזים בהם. הקמטים צריכים להיות "חיים", פירושו של דבר - ברי תנועה ומגיבים להבעות הכלב ולמצב רוחו, ולא קפלי עור מעובים ונעדרי תנועה. יש להקפיד שצבע העור מתחת לקפלים לא יהיה אדמומי וללא רטיבות מתמדת בחריצים. כמובן שאסור שיעלה מהם ריח רע. מעניין לציין שבאופן יחסי לפירוט הרב בו מתייחס התקן להיבטים השונים הקשורים בראשו של הדוג דה בורדו, הרי שלקפלים, שלהם חשיבות ביצירת ההבעה הייחודית לגזע, הוא מקדיש מלל קצר מאוד יחסית.
שגיאות: ראש קטן או חסר את העוצמה המאפיינת את ראש הדוג דה בורדו, היקף ראש שאינו הולם את גובה הכלב, גולגולת שטוחה מדי בדומה לזו של הבולדוג, גולגולת מעוגלת מדי כמו של ניו פאונדלנד, ראש ארוך מדי, צר מדי, מקבילי, מעוגל, אובלי, מצח שטוח, אוציפוט בולט מדי, זווית סף המצח חדה מדי או פתוחה מדי. קפלים מאוחדים, קפלים מרובים מדי בדומה לבלדהאונד, קפל בולט היורד מהקצה החיצוני של העין בדומה לזה המוכר במסטינו הנפוליטני.
{slider אזור הפנים}
אף: רחב, בעל נחיריים פתוחים היטב, פיגמנטציה טובה מותאמת לצבע המסכה. אף מוטה כלפי מעלה (סנובי) מותר, אך לא אם הוא ממוקם אחורה לכיוון הפנים.
בהתאמה לכל מבנה הראש של הדוג דה בורדו גם כפתור האף צריך להיות רחב, בהתאמה לזרבובית. צבע כפתור האף משתנה, משחור – לכלבים בעלי מסכה שחורה, דרך צבע חום בעל פיגמנטציה חזקה וברורה – בכלבים בעלי מסכה חומה ועד לצבע חום בהיר לכלב חסר מסכה (המכונה לעיתים גם מסכה אדומה). בשום מקרה אסור שכפתור האף יהיה חסר פיגמנטציה, בצבע ורוד בהיר, או בצבע לא אחיד. הנחיריים מהווים נקודה חשובה, המוזנחת לעיתים קרובות. קיימים עדיין כלבים רבים מדי עם נחיריים שאינם פתוחים דיים, דבר שגורם לכלב קשיי נשימה ומקשה עליו לעמוד במאמץ. הדבר חשוב במיוחד בגזע בעל זרבובית פחוסה. לפיכך, במבט מלפנים, הנחיריים צריכים להראות רחבים ופתוחים.
בהיות הדוג דה בורדו גזע קעור, כפתור האף יכול להיות מוטה מעט כלפי מעלה בהתאמה, כל עוד הנטייה היא קלה כלפי מעלה ולא לאחור.
זרבובית: בעלת עוצמה, רחבה, עבה, אולם לא בשרנית מתחת לעיניים, קצרה למדי, הקו העליון קעור במידה מעטה מאוד, עם קפלים מתונים וברורים. רוחב הזרבובית כמעט ואינו פוחת לכיוון קצה הזרבובית, מבט מלמעלה מראה צורה כללית של ריבוע. ביחס לחלק העליון של הגולגולת קו הזרבובית יוצר זווית מאוד קהה כלפי מעלה. כאשר הראש נישא בקו אופקי, קצה הזרבובית, קטום, עבה ורחב בבסיסו, והוא נמצא לפני המשיק האנכי הקדמי לאף. היקף הזרבובית כמעט שני שליש מהיקף הראש. אורכה נע בין שליש לרבע מהאורך הכללי של הראש, מהאף לאוציפוט. הגבולות המוגדרים (המירב שליש והמזער רבע מהאורך הכולל של הראש) מותרים, אולם לא מבוקשים, האורך האידיאלי של הזרבובית הוא בין שני קצוות אלו.
כאשר עוסקים בראש הדוג דה בורדו הנטייה היא לעסוק במיוחד בגולגולת, שהיקפה העצום מהווה תופעה מיוחדת, אולם בשום פנים אין לשכוח את הזרבובית, שהיא בעלת חשיבות לא פחותה לראש הטיפוסי. כדאי לשים לב לכך שהפסקה פותחת בסוגיית רוחב הזרבובית. בכדי לקבל את ההבעה הטיפוסית הזרבובית חייבת להיות רחבה מאוד. היקף הזרבובית מגיע לכדי כשני שליש מרוחב הגולגולת העצומה של הדוג דה בורדו. נקודה חשובה נוספת הינה כי רוחב הזרבובית צריך להישאר כמעט זהה לאורך כל הזרבובית, כאשר גם הקצה צריך להיות רחב וקטום בצורה ריבועית רחבה ככל האפשר, דבר המקנה לראש את צורתו הטרפזואידית המפורסמת. התקן מדבר על כך שבמבט מלמעלה הזרבובית צריכה להראות ריבועית, אולם גם אם מתבוננים על האיורים המלווים את חוברת התקן מוצאים שהיא יותר מלבנית מאשר ריבועית.
אם "נקפוץ" לרגע לפרק השגיאות נגלה כי זרבובית קצרה מהמותר מהווה "שגיאה חמורה", אך זרבובית ארוכה מהמותר מהווה "שגיאה פוסלת". בכל מקרה התקן מציין כי האורך האידיאלי נמצא איפשהו בין "קצוות" אלו.
לפי התקן במבט מהצד הזרבובית הינה בעלת צורה מעט קעורה ומשופעת כלפי. בפרק השגיאות אנו רואים שסטייה מכך מהווה "שגיאה פוסלת". שגיאה נוספת הינה זרבובית "בצורת משרוקית" - כאשר האף נמצא לפני השפתיים.
לסתות: מאוד חזקות, רחבות. מנשך סנטרי (המנשך הסנטרי הינו מאפיין של הגזע). החלק האחורי של החותכות התחתונות נמצא לפני ולא בא במגע עם החלק הקדמי של החותכות העליונות. הלסת התחתונה מתעקלת כלפי מעלה. הסנטר מודגש ואסור לו לכסות את השפה העליונה באופן מוגזם או להיות מכוסה על ידה.
המנשך הסנטרי מהווה מאפיין מרכזי וחשוב של הגזע. בגזע זה מנשך מספריים או מנשך סנטרי צמוד הינו בלתי נסבל. התקן המחודש מאפשר מנשך פחות סנטרי מאשר התקן הקודם. המומחים מציינים כי אסור שהניבים התחתונים של הדוג דה בורדו יגעו, בעת סגירת הפה, בשן החותכת הפינתית של הלסת העליונה. התקן עצמו אינו מספק לנו הגדרה מדויקת לגבי המרווח, מקובל לדבר על מרווח של לפחות 2 מ"מ ועד 2.5 ס"מ לכל היותר.
התקן המחודש מוסיף הערה שלא היתה בעבר, לפיה הלסת התחתונה צריכה להיות קעורה כלפי מעלה ועל הסנטר להראות. הוא מבקש כי הסנטר לא יכסה את השפה העליונה אך מצדד שני לא יהיה מכוסה על ידה. כאשר קצה הלסת התחתונה, או שיניים מסוימות, כולל הניבים, בולטים מחוץ לשפתי הכלב בעת שפיו סגור מדובר בשגיאה מהותית ואף "שגיאה פוסלת".
הדוג דה בורדו אינו נולד עם מנשך סנטרי וגור בעל מנשך סנטרי ניכר בגיל היניקה עלול בסבירות גדולה לפתח מנשך סנטרי בולט יתר על המידה בבגרותו. המנשך הופך לסנטרי בגיל של שישה עד שמונה שבועות. החותכות מתחילות להתחלף בגיל 4 חודשים, הניבים נמצאים במיקומם הסופי בערך בגיל 5 חודשים והפרהמולרים בגיל 6 חודשים; המולרים מסיימים לבקוע והמשנן מתייצב בסביבות גיל 7 או 8 חודשים.
שיניים: חזקות, במיוחד הניבים. הניבים התחתונים ממוקמים במרחק ניכר בינהם ומעט מעוקלים. החותכות סדורות היטב ויוצרות קו ישר כמעט, במיוחד בלסת התחתונה.
נקודה חשובה הינה כי השיניים החותכות תהיינה סדורות בקו ישר ככל הניתן, הדבר מהווה אינדיקציה לכך שהלסת התחתונה הינה רחבה וריבועית גם בקצה.
שפה עליונה: עבה, תלויה וגמישה. במבט מהצד נראה קו תחתון מעוגל. היא מכסה את הלסת התחתונה בצדדים. במבט מלפנים קצוות השפה העליונה נוגעים בשפה התחתונה ומשם נופלים משני הצדדים ויוצרים מעין צורת V רחבה הפוכה.
יש להימנע מעודף מוגזם של שפה עליונה, היא אינה צריכה לכסות את התחתונה, במידה וזה קורה בדרך כלל אנו רואים שגם הסנטר מכוסה ואינו גלוי לעין, בניגוד לנדרש. בדרך כלל זה יהיה סימן לכך שהכלב אינו בעל מנשך סנטרי כנדרש. גם שפה קצרה מדי נחשבת כשגיאה.
לחיים: מודגשות, בעטיים של השרירים המפותחים מאוד.
הלחיים משלימות את המראה הכללי של הראש. לדוג דה בורדו לחיים שריריות ומודגשות, המתאימות להופעה הכללית של הראש הרחב. יחד עם זאת אסור שהשטח שמתחת לעיניים, יהיה בשרני יתר על המידה.
עיניים: אובליות, מרוחקות זו מזו. המרחק בין הזוויות הפנימיות של שני העפעפיים שווה בערך לפעמיים אורך העין (עין פתוחה). הבעה גלויה. אסור שלחמית העין תראה. צבעים: מצבע לוז לחום כהה לכלב בעל מסכה שחורה, צבע בהיר יותר נסבל אולם לא רצוי בכלבים בעלי מסכה חומה או ללא מסכה.
צורתן האובלית של העיניים והמרחק בינהן חשובים ליצירת ההבעה הטיפוסית לגזע. התקן מדגיש במיוחד את המרחק הנדרש בין העיניים, שהוא זהה לאורכן של שתי עיניים. הדבר תורם להבעה הייחודית של הגזע ומדגיש את רוחב הפנים.
עפעפיים - אף על פי שעפעפיים שמוטים אינם תכונה רצויה, לא מבחינה אסתטית ולא מבחינה בריאותית, הרי שבכלב בעל עודף עור קשה להימנע ממנה לחלוטין. למרבה הצער לא מאוד נדיר לראות עפעף תחתון נפול מעט באמצעיתו, לכן במופע קל שלה נוטים להתייחס לבעיה בסלחנות מסוימת, כל עוד העפעף אינו שמוט כולו.
צבע – בעוד שאצל כלבים בעלי מסכה שחורה נמצא עיניים בצבע אגוז, הרי שלכלבים בעלי מסכה אדומה יש עיניים בצבע עינבר ולעיתים הן גם בהירות יותר. יש מי שרואים בעיניים בהירות מאוד - על גבול הצהוב, חסרון גדול במיוחד וסימן לניוון, לעומת זאת אחרים רואים בכך נושא שולי. בכל מקרה מוסכם כי עיניים צהובות או אף עיניים בצבע הקש אינן רצויות. יש המדווחים על קיומן של עיניים כחולות בגזע, דבר שהינו כמובן בלתי רצוי.
שגיאות-עיניים קטנות, עגולות, שקועות עמוק מדי, קרובות מדי, בהירות מדי, כל עין בצבע שונה, בעלות מבט פראי.
אוזניים: קטנות יחסית, מעט יותר כהות מהפרווה. חזית האוזן בבסיסה מעט מורם. האוזניים נופלות כלפי מטה אך לא מתדלדלות, הקצה הקדמי של האוזן צריך להיות קרוב ללחי, כאשר הכלב בעירנות. קצה האוזן מעט מעוגל ואסור לו להגיע אל מתחת לעין. האוזן ממוקמת די גבוה, בקו העליון של הגולגולת, וכך מדגישה עוד יותר את רוחב הגולגולת.
האוזן של הדוג דה בורדו הינה טיפוסית למולוס. קטנה יחסית, שמוטה אך מוצקה, ללא קיפולים. בעוד שקצה האוזן צמוד ללחי הרי שבסיסה ניצב בנפרד ואינו מונח על הלחי או מקביל לה, בוודאי שלא בעת ערנות. האוזן תורמת למראה הכללי הרחב של הגולגולת. אוזן שטוחה או גדולה מיד הינה שגיאה, אוזן ורד נחשבת כשגיאה קשה אף יותר, אך חשוב לציין ששגיאות אוזניים אינן נכללות ברשימת השגיאות החמורות או השגיאות הפוסלות שבתקן .
צוואר: חזק מאוד, שרירי, כמעט גלילי. העור גמיש, רפוי וחופשי. ההיקף הממוצע כמעט שווה לזה של הראש. הוא מופרד מהראש ע"י תלם רוחבי מעט מודגש ומעט מעוקל. קצהו העליון מעט קמור. הפימה המוגדרת היטב מתחילה בקו הגרון, יוצרת קפלים היורדים כלפי מטה לחזה, מבלי להיות תלויים באופן מוגזם. הצוואר רחב מאוד בבסיסו ומתמזג ברכות אל הכתפיים.
הצוואר צריך להתאים לראש הגדול, ללסתות רבות העוצמה ולמשקל שהן אמורות לתפוס ולטלטל בעת ייעודו המקורי של הגזע. צורתו דומה מעט לצורת צילינדר אולם אסור שיהיה קצר מדי ואסור שראשו של הדוג דה בורדו "יישב על הכתפיים". לדוג דה בורדו יש פימה, התקן מגדיר היטב את צורתה. עודף פימה נחשב חסרון ופוגם במראה הטיפוסי של הגזע. חשוב להקפיד על כך ככל הניתן גם בכלבים גדולים ובעלי קפלי עור מרובים.
{slider הגוף}
קו עליון: גב מוצק, רחב ושרירי, שכמות מודגשות היטב, מותן רחבה, קצרה למדי ומוצקה.
גבו של הדוג דה בורדו, כחלקים נוספים בגופו, צריך להיות שרירי באופן הניכר לעין ולהקנות תחושה של רוחב גם במבט מלמעלה. בניגוד למה שאנו רגילים ממרבית הגזעים, קו עליון ישר אינו מאפיין מתבקש בגזע. הקו העליון צריך להיות מוצק ו"ישר ככל שיכול להיות כלב קעור". יחד עם זאת אסור שהקו העליון יהיה שקוע יתר על המידה. גב בעל דגם של "אוכף" מהווה שגיאה. טריקה מציין שאף שגב שקוע איננו מטרה, הרי שהוא עדיף לאין שיעור על פני גב קמור.
המותן צריכה להיות עבה ורבת עוצמה. היא אינה ארוכה במיוחד, וכאשר היא כזו היא מקנה לכלב תנועה מתגלגלת מצד לצד וגורעת מהמראה הקומפקטי. המותן לא רק שאיננה קעורה אלא היא תמיד מעט קמורה, אולם אסור שהאזור הגבי-מותני יהיה ממש מקושת, דבר זה יקנה לקו העליון שקע עמוק ובלתי טיפוסי.
מותנית: משופעת קלות כלפי בסיס הזנב.
המותנית משופעת במתינות. מותנית משופעת בחדות תגרום למוגבלות בתנועת הגפיים האחוריות, מותנית שכזו מלווה בדר"כ גם בזיוות אחורי ישר יתר על המידה. מצד שני, גם מותנית ישרה, בקו הגב, בדומה לכלב הרוח, אינה נכונה.
חזה: רב עוצמה, מאורך, עמוק, רחב, יורד רק מעט מתחת למרפקים. חזה רחב וחזק שקו הרוחב התחתון שלו מקומר לכיוון תחתיתו. הצלעות משוכות כלפי מטה ומרווחות אולם לא דמויות-חבית. היקף החזה חייב להיות גדול ב- 25 עד 30 ס"מ מהגובה בשכמות.
בס בוש, שופט הולנדי, מומחה למולוסים, טוען שרוחב סל הצלעות, עומק ורוחב החזה הינם מהתכונות החשובות ביותר בגזע, המבחינות אותו משאר המולוסים.
עומק חזה - הדוג דה בורדו הוא גזע "נמוך לקרקע", המרחק מהקרקע לקו התחתון של גופו קצר יותר מהמרחק בין הקו התחתון לקו העליון של הגוף. התקן מגדיר שני מדדים לרוחבו של החזה: עומק החזה הינו מעט יותר ממחצית גובהו של הכלב; והיקף החזה גדול במעט מהגובה.
סל הצלעות - לעולם אינו שטוח (בהיות הגזע ברוולינארי), ומצד שני אין הוא מגיע לצורה "חביתית", אלא הוא מעוגל באופן מתון. יש לזכור את "חוק הפרופורציות" לפיו ככל שכלב גבוה יותר יש סיכוי גדול יותר לכך שצלעותיו תהיינה שטוחות.
חזה קדמי – מרשים, במבט מהצד החזה בולט קדימה, משופע בשרירים מפותחים. הדבר ניכר אצל הזכר אף יותר מאשר אצל הנקבה. הקו בין בית שחי אחד למשנהו הינו קמור. אסור שהקו בין בתי השחי, במבט מלפנים, יהיה קעור, שכן הדבר מצביע על חוסר בחזה קדמי ובשרירי החזה.
קו תחתון: מקומר, מעצם החזה העמוקה אל הבטן המשוכה לאחור, יוצר בטן שאיננה תלויה אך גם איננה ויפטית.
הקו התחתון הוא נמוך וקרוב יחסית לקרקע (ראה דיון בפרק קודם). בהיות הדוג דה בורדו כלב קעור הבטן איננה משוכה מעלה.. יש המדמים את צורת הקו התחתון לנבל.
זנב: עבה מאוד בבסיסו. רצוי שקצהו יגיע לקרסול ולא מתחתיו. נישא נמוך, איננו שבור או מעוקם אלא גמיש. כאשר הכלב במנוחה הזנב תלוי, כאשר הכלב פעיל, הזנב מורם ב- 90 עד 120 מעלות מתנוחה זו, מבלי להתעקל מעל לגב או להיות מגולגל.
ביחס למולוסים אחרים מקדישים בגזע זה תשומת לב רבה לזנב. ישנם שופטים הממששים את הזנב ומחפשים לא רק אחר שבר או עיוות ("קינק") אלא גם אחר "פיוז'ן" – חוליות המחוברות זו לזו (המכונות בעגה הצרפתית גם "מקור התוכי"). יחד עם זאת, וחרף ההקפדה לגלות כל א-נורמליה בזנב, הרי שבסוגיה זו מרבית השופטים והמגדלים מחזיקים בדעה שכל עוד העיוות אינו ניכר לעין (מורגש רק במישוש או בצילום), הרי שהוא בגדר שגיאה אולם אינו פוסל לגידול, זאת בניגוד לעיוות הנראה לעין הדורש פסילה לגידול.
נשיאה - הזנב לא צריך להינשא מעל לגב ובודאי שלא להיות מגולגל מעליו. הזנב עבה למדי ואינו ארוך מאוד, אלא מגיע רק עד לעקב. יחד עם זאת אסור שהזנב יהיה קצר מדי. בעת התנועה הזנב צריך להינשא אנכית לקרקע. בסה"כ טוען טריקה, שעם כל הדרישות האלו עדיין אין לייחס חשיבות רבה מדי לזנב בהערכת איכותו הכוללת של הכלב.
{slider גפיים}
קדמיות: מבנה עצם חזק, הרגליים מאוד שריריות.
כתפיים: רבות עוצמה, השרירים בולטים. שיפוע בינוני של עצם השכם (כ- 45 מעלות לאופק). זיוות המרפק (סקפולה-הומרוס) גבוה מעט מ- 90 מעלות.
לדוג דה בורדו זיוות קדמי ניכר. חשיבות הזיוות הקדמי בדוג דה בורדו גדולה, לא רק ליכולת התנועה, אלא גם כחלק מהמראה הכללי של הכלב שהינו בעל חזית מאוד מפותחת ו"כבדה".
זרועות: מאוד שריריות.
מרפקים: בציר הגוף, לא קרובים מדי לדופן החזה אך גם לא פונים החוצה.
בית חזה רחב עשוי לגרור כתפיים משופעות בציר האנכי ובהתאם להשפיע על מיקום המרפקים ועל צורת ויכולת התנועתיות שלהם. התקן מציין במפורש כי המרפקים נמצאים בציר הגוף, הווה אומר במקביל ובהמשך לציר האנכי של קו הצלעות כאשר הם אינם צמודים מדי לגוף, דבר שהיה מביא לתנועה מוגבלת מאוד ובלתי חופשית, ואינם מופנים כלפי חוץ, מה שעלול להוביל לבעיה של הצלבת כפות קדמיות.
אמות: במבט מלפנים ישרות או פונות מעט כלפי פנים, נוטות כלפי המישור האמצעי במיוחד בכלבים בעלי חזה רחב. במבט מהצד האמות אנכיות.
אזור הפיסות: חזקות. במבט מהצד, מעט משופעות. במבט מלפנים לעיתים מעט נוטות החוצה, ובכך מפצות על הנטייה של האמות כלפי פנים.
בהיות הדוג דה בורדו כלב כבד הרי שהפיסות הקדמיות שלו אינן ישרות לגמרי, אלא מעט משופעות. הדבר מאפשר גמישות בעת תנועה. אולם גם כאן אין לטעות ולאפשר פיסות שקועות במידה מוגזמת. את עוצמת הפיסות צריך לבחון הן בתנועה והן בעמידה. המימד הנוסף אליו מתייחס התקן הוא האפשרות של נטייה קלה של הפיסות כלפי חוץ מציר הגוף. מידת הנטייה החוצה אסור שתהייה מוגזמת. גם הצרפתים אינם מוכנים לקבל חזית "לואי ה- 15" (שאנו נוטים לעיתים לכנות "חזית צרפתית" או "מזרח מערב"), כאשר הפיסות והכפות נוטות לחלוטין החוצה ולא כנטייה קלה בלבד.
כפות: חזקות. האצבעות אסופות, הציפורניים כפופות וחזקות, הכריות מפותחות היטב וגמישות: הדוג עומד היטב על אצבעותיו חרף משקלו.
הדוג דה בורדו מצטיין בכפות גדולות, דבר שאינו מפתיע בהתחשב בגודלו ובעיקר בעוצמתו ורוחבו של הגזע. כפות הדוג דה בורדו צריכות להיות אסופות ומקושתות.
יש לזכור כי כפות הנוטות כלפי חוץ יוצרות בהכרח דגם תנועה בלתי נכון, הנוטה לזריקת כפות ולהרמת כפות.
אחוריים: רגליים חסונות, עם מבנה עצם חזק. מזוותות היטב. במבט מאחור הרגליים האחוריות מקבילות ואנכיות באופן המקנה תחושה של עוצמה, למרות שהגפיים האחוריות אינן כה רחבות כמו הקדמיות.
עוצמת החלק הקדמי אסור שתבוא על חשבון עוצמת החלק האחורי. הגפיים האחוריות, על חלקהן השונים, צריכות להיות בעלות עצם חזקה, שריריות ורבות עוצמה, באופן שמבהיר כי הכלב מסוגל לדחיפה טובה בעת תנועתו.
זיוות אחורי - לזיוות האחורי חשיבות רבה, טיב העמידה האחורית וטיב הדחיפה תלוי בו. ללא זיוות אחורי מספק האגן מורם כלפי מעלה ובשיפוע, דבר המחבל באפשרות לתנועה שוטפת. כאשר הזיוות האחורי מוגזם התנועה איננה יעילה, מאוזנת ושוטפת. במבט מאחור הגפיים האחוריות מקבילות, גפיים שאינן מקבילות מעידות על חולשה.
ירכיים: מפותחות היטב ועבות עם שרירים ניכרים לעין.
השרירים מקנים לכלב חלק מהרוחב שהוזכר בחלק האחורי.
ברכיים: מקבילות למישור האמצעי או נוטות מעט החוצה.
כאשר אנו מסתכלים על מפרק הברך של הדוג דה בורדו אנו מוצאים כי הזווית הנוצרת בין השוק לבין הגוף איננה אנכית לחלוטין וכי מאפייניו ה"קעורים" של הגזע ניכרים גם כאן והירך מעט מוטה החוצה, ביחס לקו הגוף. גם כאן הגזמה תוביל לפגיעה בקרסול. הנטייה החוצה יכולה להיות קיימת, אך בצורה סבירה ומינורית.
שוקיים: קצרות יחסית, שריריות, נמוכות.
קרסול: קצר, מגוייד, עוצמתי, זווית מפרק הקרסול מעט פתוחה.
קרסול הדוג דה בורדו צריך להיות "מורד היטב אל הקרקע" (well let down), קצר יחסית ויציב. הזיוות הינו מעט קהה ("פתוח"). הקרסול עצמו קצר; קרסול ארוך מדי מפריע ביציבה ובעיקר בתנועה. "קרסולי פרה" מובילים לחולשה בעמידה האחורית ועוד יותר בעת התנועה. קרסולי פרה הינם אחת השגיאות המאפיינות את הגזע ואין להתייחס אליה בסלחנות.
פיסות: חסונות. נעדרות אצבע חמישית.
כפות אחוריות: מעט יותר מוארכות מהקדמיות, אצבעות אסופות.
תנועה: גמישה למדי ביחס למולוסאיד. בהליכה התנועה חופשית, גמישה וקרובה לקרקע. דחיפה טובה מהגפיים האחוריות, שליחה טובה של הגפיים הקדמיות, במיוחד בטרוט, שהיא התנועה המועדפת. בטרוט מהיר הראש נוטה לרדת, הקו העליון נוטה לעבר החזית והכפות הקדמיות מתקרבות לעבר המישור האמצעי, תוך כדי פסיעה החוצה, עם שליחה ארוכה של הרגליים הקדמיות. גם גאלופ קצר עם תנועה אנכית חשוב למדי ומאפשר מהירות גדולה למרחק קצר ע"י זינוקים קרוב לקרקע.
התנועה הינה אלמנט חשוב אצל הדוג דה בורדו ואף על פי שמדובר במולוס כבד עדיין התקן מקדיש לתנועה תיאור מפורט ומדוקדק. תנועתו של הדוג דה בורדו שונה מזו של כלבים בעלי מבנה גוף קל יותר. תנועתו נמוכה יחסית וקרובה לקרקע, גפיו הקדמיות אינן מתרוממות גבוה בעת התנועה וגופו נוטה מעט קדימה. דוג דה בורדו צריך להיות מסוגל לתנועת טרוט טובה, חזקה ויעילה. חרף רוחבו הדוג דה בורדו נוטה לסינגל טרקינג בעת תנועת הטרוט, אולם אין מדובר בסינגל-טרק מושלם מתחת לגוף, בשל רוחב החזה. לפי התקן צריך הדוג דה בורדו להיותך מסוגל גם ל"גאלופ קצר" (אותו מכנה טריקה גם "גאלופ איטי") כשכוונתו היא לקאנטר. יש שופטים המבקשים לצפות בדוג דה בורדו גם בעת הליכה. לטענתם בדרך זו הם יכולים לראות בצורה הטובה ביותר את תנועת הירכיים ואת מידת גמישותן והעברת המשקל אליהם בעת התנועה, על מנת לאתר בעיות שונות במכלול הגפיים האחוריות. בעת השיפוט יש לספק שטח זירה גדול מספיק שיאפשר לדוג דה בורדו להשתחרר ולנוע בתנועה הייחודית שלו תוך הפגנת מעלותיה.
{slider פרווה}
עור: עבה, חופשי ורפוי.
באופן האופייני למולוסואיד עורו של הדוג דה בורדו אינו הדוק לגופו ואינו מתוח. במיוחד בולט הדבר באזורים מסוימים (ראש, צוואר וכד). עם זאת אין הדוג דה בורדו סובל מעודף עור ניכר והעור אינו רפוי ומתדלדל יתר על המידה. אין לעודד קפלי עור על הגוף עצמו.
פימה מותרת בגזע אולם אסור שזו תהייה ניכרת מדי ומתדלדלת מצווארו של הכלב בקפל כפול. בכך שונה הדוג דה בורדו מהמסטינו הנפוליטני.
שיער: עדין, קצר, ורך למגע.
פרוותו של הדוג דה בורדו רכה ונעימה מאוד למגע. אסור שהפרווה תהייה משיית או צמרית, גסה או עבה.
צבע: צבע אחיד, בכל גווני החום, ממהגוני לאיזבלה. פיגמנטציה טובה רצויה. כתמים לבנים מוגבלים מותרים על החזה וקצוות הגפיים.
חום -כאשר מדברים על צבע חום (צבע עופרים - fawn) הכוונה לצבע גוף פחות או יותר אחיד, שיכול לנוע מצהוב עד למהגוני, שהוא צבע מוערך מאוד בגזע. הצהוב של הדוג דה בורדו אינו צהוב חול (שאינו רצוי) והוא שונה גם מהחום-צהבהב של הבולמסטיף, שהוא יותר מט וחיוור.
האיזבלה הינו צבע בהיר-חיוור, המכונה בחיבה ע"י הצרפתים "קפה בחלב" (עם הרבה מאוד חלב). האיזבלה מלווה לעיתים קרובות במסכה אדומה חיוורת. יש הטוענים כי האיזבלה מסמנת התנוונות הפיגמנט. טריקה יוצא כנגד אמירה זו בתוקף ומקבל את האיזבלה כצבע לכל דבר, גם אם המהגוני יותר שובה את העין. יש להיזהר שכלבים בהירים אלו לא יטו לעיניים בהירות מדי, בצבע קש, אלא יהיו בעלי עיניים בצבע ענבר כהה.
לבן – סימנים לבנים מותרים כל עוד אינם נרחבים ונשארים באזור מוגבל. הצבע הלבן מותר בחזה - כל עוד הכתם אינו נרחב מדי, על גבי הכפות - כל עוד אין הוא מגיע לפיסות. צבע לבן המגיע לפיסות מהווה שגיאה בולטת לעין ולכן זוכה לביקורת רבה, אולם יש הטוענים כי אין לפסול כלב רק בשל סיבה זו במידה ומעלותיו האחרות ניכרות. יחד עם זאת קשה לראות כלב שכזה מנצח את כיתתו. בחלק הפנימי של הרגל הקדמית לעיתים עולה הכתם הלבן כלפי מעלה לכיוון הסוליה הנוספת, נוטים שלא להתייחס לכך בחומרה. הלבן לעולם לא יופיע על הגוף עצמו (להוציא את החזה). לעיתים רחוקות נולדים כלבים עם פס לבן דק על הזרבובית. זוהי שגיאה פוסלת. לעיתים הפס דק עד כדי כך שדי בתנועת אצבע כנגד כיוון צמיחת השיער בכדי להעלים אותו. יש המתייחסים לו אז בסלחנות ורואים בו שגיאה אך לא פוסלת. שערות לבנות בודדות בקצה הזנב מהוות שגיאה שאת מידת חומרתה יש לשקול לפי היקפה ולפי טיבו הכולל של הכלב.
מסכה
1.מסכה שחורה: לעיתים קרובות המסכה מפושטת רק קמעה ואסור לה להגיע לאזור הגולגולת. מותר מעט גוון שחור על הגולגולת, האוזניים, הצוואר והחלק העליון של הגוף. כפתור האף שחור.
2. מסכה חומה (בעבר נקראה אדומה או Bistre): האף והעפעפיים גם כן חומים.
3. ללא מסכה: הפרווה בגווני חום, העור נדמה אדמדם (בעבר גם מסכה זו נקראה מסכה אדומה). האף אדמדם או וורוד.
אחד ממאפייני הגזע הינו צבעי המסכה שעל זרבוביתו. בעבר חולקו הדוג דה בורדו לבעלי מסכה אדומה (קטגוריה שכללה כלבים בעלי מסכה הנקראת כיום חומה וכלבים חסרי מסכה) ובעלי מסכה שחורה. כיום התקן מדבר על מסכה שחורה, מסכה חומה ונעדרי מסכה. חרף הייחוד והפופולאריות של המסכה החומה, מותרים ואף רצויים, כלבים בעלי מסכה שחורה או נטולי מסכה. כלב חום תמיד יהיה בעל מסכה ואף חומים וכלב בעל מסכה שחורה יהיה תמיד בעל אף שחור, לא יתכן כלב בעל מסכה שחורה ואף חום או להפך.
מסכה חומה - הצבע המפורסם ביותר, המקנה לדוג דה בורדו הבעה מיוחדת במינה. הצבע החום מתלווה לעפעפיים וכפתור אף חומים. למרות שזוהי תכונה רססיבית עדיין זהו הצבע השכיח בגזע.
מסכה שחורה – המסכה השחורה הינה פחות פופולארית ונפוצה מהמסכה החומה. הצבע השחור בדוג דה בורדו הינו פחות מפושט מזה המקובל בדרך כלל במסכות של מולוסים, כדוגמת המסטיף או הבולמסטיף. מדובר בצבע שחור, בעל פיגמנטציה טובה, המתרכז בעיקר בחלק הקדמי של הזרבובית, סמוך לכפתור האף, ואסור שיגיע לעיניים. אם יש פיגמנטציה מעט כהה יותר ליד העיניים אסור שתהייה שחורה לגמרי או נרחבת. באוזניים מותר רק גוון או צללית שחורה אך לא צבע שחור ממש. כפתור האף צריך להיות שחור ובעל פיגמנטציה טובה. רבים וטובים מזהירים שלא להזניח את הכלבים בעלי המסכה השחורה ושלא להימנע מלגדל מהם.
ללא מסכה – העדר מסכה מקנה לזרבובית צבע הדומה לצבע הגוף, בגוון אדמדם. כלבים חסרי מסכה הינם בדרך כלל בעלי צבע גוף בהיר יותר (אזבלה). אפם גם הוא בגוון יותר אדמדם מאשר חום. העדר מסכה הינו נדיר למדי. בעבר הרחוק היה צבע (או העדר צבע) זה נפוץ מעט יותר אולם תמיד היה נדיר.
{slider גודל}
הגובה צריך להתאים פחות או יותר להיקף הגולגולת.
זכרים: 60-68 ס"מ בשכמה. נקבות: 58-66 ס"מ בשכמה.
ניתן להסכים לסטייה של ס"מ אחד מתחת ו- 2 ס"מ מעל מידות אלו.
טווח הגבהים בדוג דה בורדו מגוון למדי (9 ס"מ בתקן ועוד שלושה מותרים – סה"כ טווח של 12 ס"מ, כ- 20% מגובה הכלב). טריקה מזכיר לנו שככל שהכלב גבוה יותר יש חשש שהוא יהיה בעל צלעות שטוחות (לינארי). יחד עם זאת מהתקן ניתן ללמוד כי מעצבי הגזע הינם סבלניים יותר לסטייה כלפי מעלה בגובה (2 ס"מ מותרים) יותר מאשר לסטייה כלפי מטה (ס"מ אחד בלבד). לא פחות ואולי אף יותר חשוב מהגובה עצמו הינם יחסי הגוף: היחס בין היקף הראש, היקף החזה והגובה, שכבר נזכרו. כן חשוב היחס בין סך הגובה לבין גובהו של בית החזה, אסור שגובהו של הדוג דה בורדו "יגיע מהרגליים" אלא הוא צריך להיות פונקציה של ממדי הגוף ובית החזה.
משקל: זכרים: לפחות 50 ק"ג. נקבות: לפחות 45 ק"ג.
נקבות: מאפיינים זהים אך פחות מודגשים.
בכדי להבין את צורתו המלאה של הכלב יש להביא בחשבון את יחסי הגובה-משקל, אלו הם הנותנים את האינדיקציה האמיתית לטיפוסיות של הכלב. התקן מציג משקל מינימום ואינו מציג משקל מירבי, הוא גם אינו נותן יחסי גובה-משקל מומלצים. מזה שנים רבות שואריאנט הדוגין אינו מוכר עוד. טריקה מדבר על משקל אידיאלי של 55-60 ק"ג לזכר וכ- 50 ק"ג לנקבה. זכר במלוא גודלו (68 הס"מ ועוד שניים…) יכול להגיע ל- 73 ק"ג במשקל, זו תהייה פרופורציה טובה, כאשר היקף החזה יהיה כ- 100 ס"מ והיקף הראש 74 ס"מ. כפי שמראים הנתונים הנאספים בקפידה בצרפת (תודות לרישומי המועדון במבחן הטאן) ומתעדים את מימדיהם של כלבים עטורי זכיות. המשקל הממוצע שנמדד בתחרויות המועדון (ה- National El D'elevage) בשנים 1994-5-6 היה 57 ק"ג לזכרים ולנקבות גובה של 60 ס"מ ומשקל של 50 ק"ג. ככל גזע אחר הדוג דה בורדו צריך להיות מוצג כאשר אינו רזה מדי, אך גם אינו נושא משקל מיותר על גופו. יש לזכור כי בקרב מגדלים קיימת הסכמה כי באופן כללי ככל שהכלב או הכלבה גדולים וכבדים יותר כך סיכוייהם להאריך שנים קטנים יותר.
{slider שגיאות}
כל שוני מהנקודות שצוינו צריך להיחשב כשגיאה, מידה חומרתה צריכה להישקל ביחס ישיר לדרגתה.
הרשימה מחולקת לשניים: שגיאות חמורות ושגיאות פוסלות. בצרפת מהווה הרשימה הנחיה לעורכי מבחני ההתאמה לגידול (TAN) לגבי פסילת כלבים לגידול.
{slider שגיאות חמורות}
שגיאות אלו אינן פוסלות את הכלב, אולם הן צריכות להשפיע על הציון המוענק לו:
אגרסיית-יתר, פחדנות.
ראש קצר ועגול עם עיניים בולטות.
היפר-טיפוסיות בולדוגית: גולגולת שטוחה, זרבובית שאורכה מהווה פחות מרבע מכלל אורך הראש.
נטייה משמעותית הצידה של הלסת התחתונה.
שגיאה המוכרת גם בשם wry jaw, כאשר הלסת התחתונה אינה מקבילה לזו העליונה, אלא נוטה מעט לצד אחד. שגיאה זו מופיעה בדוג דה בורדו בדרגות שונות.
החותכות נראות לעין באופן קבוע כאשר הפה סגור.
גב מקומר
חוליות זנב מחוברות, אך לא נוטות הצידה
כפות קדמיות נוטות פנימה (אפילו מעט)
כפות קדמיות נוטות החוצה יתר על המידה
ירכיים חלקות
זווית הקרסול פתוחה מדי (זיוות ישר)
זווית הקרסול סגורה מדי, הכלב עומד מתחת לגופו מאחור
קרסולי פרה, קרסולי חבית
תנועה נוקשה או גלגול חריף של אחורי הכלב
קוצר נשימה חריף, קצרת - שגיאה זו הוספה לתקן רק ב- 1995 בעקבות אבחון של כלבים בעלי בעיות נשימה קשות בעת מבחני ההתאמה לגידול בצרפת (TAN). המצב הגיע לכך שבזירה החלו להופיע כלבים שסבלו מקוצר נשימה עד שלשונם הכחילה לאחר מספר סיבובי ריצה בזירה בקיץ. מצב זה אינו טבעי לדוג דה בורדו ואסור להרשותו. יש לזכור כי הדוג דה בורדו הינו כלב עבודה, האמור לתפקד בסוגים שונים של תנאים ומזג אויר. טריקה ממליץ להוציא מהזירה דוג דה בורדו המתנשם בקולניות ובכבדות בעת הצגה.
לבן בקצה הזנב או בחלק הקדמי של הרגליים הקדמיות, מעל הפיסות הקדמיות והאחוריות
{slider שגיאות פוסלות}
השגיאות המתוארות כאן יפסלו את הכלב לגידול במה"ג הצרפתי.
ראש ארוך, צר עם סף מצח לא מודגש דיו, בעל זרבובית באורך של למעלה משליש מהאורך הכולל של הראש (חוסר טיפוסיות ראש).
זרבובית מקבילה לקו העליון של הגולגולת, פנים מוטות כלפי מטה, אף רומאי.
לסת מעוותת
מנשך שאינו סנטרי
ניבים נראים בקביעות כאשר הפה סגור
לשון תלויה בחוץ בקביעות כאשר הפה סגור
זנב שבור, בעל חוליות מחוברות בעליל או מפותלות (זנב סלילי, זנב מעוות).
זנב מנוון
חזית כינור עם כפות פרושות
זווית הקרסול פתוחה לאחור (שורש הכף משוכה לכיוון החזית)
לבן על הראש או על הגוף, כל צבע אחר בפרווה פרט לחום
כל פגם מגביל אחר שניתן לזיהוי - הכוונה לפגם הגורם נכות או מגבלה.
{slider אופי ושימושים}
ג. אופי ושימושים
ג1. מבחני אופי
בצרפת נערכים מדי שנה מבדקי ההתאמה לגידול (TAN) המתבצעים במסגרת תערוכת הגזע השנתית. במסגרת זו נערכים גם "מבחני אופי". המבחנים שמים דגש על העדר פחד, יכולת התמודדות עם מצבים משתנים, התנהגות טובה עם זרים ידידותיים, אך גם תקיפה של זר תוקפני.
בשנת 1992 הזדמן לי לראות את התערוכה הראשונה שאיחדה את האליפויות השנתיות של כל מועדוני גזעי המולוסר בצרפת. מעניין במיוחד היה להשוות את מבחני העבודה בין הגזעים השונים. המבחן עבור כלבי הדוג דה בורדו היה אגרסיבי יותר מאלו שעברו כלבי המסטיף האנגלי או הבולמסטיף, אך עדין בהרבה ממבחן האופי שנערך לכלבי המסטינו נפוליטני.
{/sliders}